שנה חלפה מאז הטבח הנורא ב-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל בעקבותיו, והלב עוד מתקשה להתאחות. לאורך כל התקופה נכתבו מילים על גבי מילים על אותן ואותם גיבורות וגיבורים של אותו היום - אזרחים, נשות כוחות ההצלה, אנשי כוחות הביטחון ואפילו אזרחים זרים - שהתעלו מעל אתגרים, פחדים ואיומים חסרי תקדים, והקריבו את היקר מכל במאבק על הצלת חיים. לרגל יום השנה, חזרנו לסיפוריהם של כמה מגיבורי אותו היום - אנשים שהם אות ומופת לגבורה, אומץ לב, אצילות ואהבת הזולת.
אלכסה בלוייב על בן זוגה, רס"ן אדיר עבודי ז"ל
"באותו יום לא התמזל מזלי פעמיים, והיו אצלי מחבלים ממש ברחוב שלי", מספרת אלכסה בלוייב, תושבת אופקים ובת זוגו של רס"ן אדיר-מאיר עבודי, שנפל ב-7 באוקטובר כשהגן על בסיס זיקים ועל הטירונים שבו מפני חדירת מחבלים. "הסתתרתי כל היום בממ"ד והייתי ממש מפוחדת עם המשפחה שלי. ובהתחלה אתה לא מבין את גודל האירוע, אתה לא מבין שזה קורה בעוד מקומות, וכשהתחילו אצלי אזעקות באמת כתבתי לו, 'יש הרוג אחד', ומתחילים לשמוע שהשכן שלי נהרג, שאנשים נהרגים פה בעיר שלי וברחוב שלי, והוא מחזיר לי בחזרה שגם אצלו יש מחבלים, גם אצלו מתחיל כל הדבר הזה, ואני לא מבינה מה קורה", היא משחזרת.
"ברגע שהוא כתב לי שיש אצלו מחבלים - זהו, אני התנתקתי לגמרי מכל הסיטואציה, חשבתי רק עליו. אני אפילו לא זוכרת מה היה אצלי פה, מה היה בבית, מה היה עם ההורים שלי, איך הם הרגישו. לא היה לי פחד מוות על עצמי, פחדתי רק עליו. הייתה לי תחושת בטן לא טובה, ובאמת התקשרתי ולא ויתרתי, 20 פעם והוא לא ענה לי, ובסוף הוא ענה ופשוט צעק בטלפון, הוא אמר לי 'אלכסה, בבקשה, אני מתחנן, תפסיקי להתקשר, אני מטפל בפצוע'. ואני זוכרת שממש נבהלתי ופשוט ניתקתי את השיחה ופשוט כתבתי לו 'אני מבקשת ממך שתתחבא ואל תהיה גיבור', כי אני ידעתי שהוא תמיד היה ראשון, בכל סיטואציה. זה נשמע קלישאתי, אבל הוא חיכה לרגע הזה שתהיה לו ההזדמנות להגן על אחרים".
את ההודעה על דבר מותו של אדיר, אלכסה אומרת שלא תשכח לעולם. "אחרי השיחה הזאת זהו, אני הרגשתי שמשהו הולך לקרות, ושוב - אני הייתי מאוד מנותקת, והיו לי כבר התקפי חרדה, והקאתי מהלחץ כי הרגשתי בבטן שלי... מרוב שהיינו מחוברים, היינו כמו שתי נשמות שהן מחוברות. אני כבר הרגשתי שיהיה משהו, אבל ההודעה הייתה רק ב-19:00 מאמא שלו. וזהו, שם בעצם חרב עליי עולמי".
לקריאת הכתבה המלאה
רס"ר בת מישאל על חברתה, רס"ב דבי אברהם ז"ל
"היא לא ענתה לי מהבוקר", מספרת רס"ר בת מישאל, שוטרת בתחנת אופקים בה שירתה עם חברתה הטובה רס"ב דבי (דבורה) אברהם ז"ל, ויחד איבטחו את המסיבה. "גם בזמן לחימה התקשרתי, רציתי לנסות להתקרב לנקודה שבה היא נמצאת. אבל היא לא ענתה לי. לקראת שעות הערב הבנו שצה"ל כבר הגיע, חילצנו את מי שיכולנו ונגמרה התחמושת. עלינו לרכבים, ושוטר שלא הכרתי עצר אותי ושאל לאן אני הולכת, אז אמרתי לו 'אני הולכת לכיוון הבנות, לראות מה קורה איתן'. הוא עצר אותי ואמר לי 'כולם בבית חולים, אין לך לאן להתקדם'. נסענו משם לתחנה באופקים, ואני מתחילה לנסות להבין, איפה היא? היא צריכה עזרה בנקודה שלה? אחרי כמה דקות כבר הבנתי שהיא ממש לא בבית החולים וניסו להגן עליי".
בת מספרת על עדויות רבות למעשי הגבורה של חברתה. "באותו יום היא שיקפה לאנשים את המצב ואמרה לאנשים שמי שרוצה להישאר בחיים ינוע לכיוון מצפה רמון. היא ממש הדריכה אנשים מה לעשות בקור רוח. היא לא איבדה את זה, אבל ניכר שהיא הבינה שזה אירוע גדול וחריג. יש ניצולים שמספרים שהיא שלחה אותם לנקודה מסוימת, ובכך היא הצילה אותם. פגשתי ניצולים שזוכרים אותה, שואלים עליה ומחפשים להיפגש איתה כדי להודות לה, ולצערי לא יוכלו לעשות את זה. הם סיפרו שאפילו ברגעים האלה היא דיברה עליי, שהיא צעקה 'איזה מזל שבת לא כאן, יש לה שלושה ילדים'. היא הייתה כמו דודה לילדים שלי".
לקריאת הכתבה המלאה
רס"ל רפאל ארונוב, לוחם בחטיבת סה"ר של מחוז דרום של המשטרה
"כמה ימים לפני 7 באוקטובר נלחמתי בתחרות במנצ'סטר", מספר רס"ל רפאל ארונוב, לוחם MMA ושוטר בחטיבת סה"ר של מחוז דרום על השבוע שקדם לאותה שבת גורלית. "חזרתי לארץ עוד עם חתכים ופצעים מהקרב, וללחימה ב-7 באוקטובר קפצתי עם תפרים באוזן וכל מיני סימנים קטנים שנשארו כמזכרת מהקרב". בבוקרו של אותה שבת היה בביתו בבאר שבע עם אשתו, כשהחלו להישמע אזעקות. "בהתחלה חשבנו שזה משהו בקטנה, ואז מתחילים לרוץ סרטונים בוואטסאפ, בטלגרם, ואני מבין את גודל העניין ומתחיל להתארגן לעלות על מדים עוד לפני שקיבלנו הקפצה רשמית. ואז מודיעים על הקפצה".
"אנחנו מגיעים לשם, ונעים לכיוון איפה שלפי דיווחים עדיין יש ירי ולחימה, וככה אנחנו מגיעים לבית של רחל מאופקים", הוא מתאר. "מנהלים שם לחימה, שניים מתוך הצוות שלי נפצעים ומפונים לבית חולים, ובעצם אני לוקח שם פיקוד עליי ועל עוד לוחם, וחוברים אחרי זה לעוד לוחם תושב אופקים וחייל מהצבא ובונים צוות חדש, ובעצם ממשיכים לעוד נקודות לחימה בתוך אופקים". כשהם מבינים שהמצב באופקים תחת שליטה, הם יוצאים מהעיר ומגיעים לתחנת הדלק באורים. "מתעסקים שם קצת בפינוי של פצועים ומבינים שלחימה לא מתנהלת שם יותר, אז מנסים להמשיך משם לרעים, לתוך הקיבוץ, שם בעצם יש לנו באופן ודאי חבר'ה של היחידה שנלחמים שם מהבוקר. שם, בתוך רעים, נהרגים שני לוחמים של יס"מ נגב, אוריאל אברהם ואלכסיי בודובסקי. אנחנו מקבלים את הבשורה הזו כבר בשטח, בשורה קשה מאוד. אחים לכל דבר - לנשק, לחיים".
לקריאת הכתבה המלאה
עוז דוידיאן, תושב עוטף עזה
דוידיאן הכיר את השטח על בוריו, מכיוון שהתגורר ממש בסמוך למתחם המסיבה. בדיעבד, זה מה שהציל את חייו ואת חייהם של עוד המון אנשים שהתלוו אליו: "הקמתי חווה חקלאית ממש לפני שטח המסיבה לפני 30 שנה. גרתי שם שנים, היו לי כבשים, בעלי חיים, אפילו הייתי רואה צאן. הייתי מתהלך עם הכבשים בשטח ובגלל זה אני מכיר את השטח על בוריו, את כל השבילים והנקיקים כי הלכתי ברגל כל הזמן, זו הסיבה היחידה שבגללה אני חי. כי הצלחתי להתחמק ולתעתע את המחבלים בשטח. לפני יותר מעשור עזבתי את החווה ואחותי וגיסי גרו שם. בשבעה באוקטובר, ראשוני המחבלים הגיעו למתחם המסיבה, וגיסי רואה עשרות מבלים בורחים לחווה. חלקם מגיעים פצועים. הוא מתקשר לאחותי ומספר לה, ואנחנו מחליטים לצאת ולפנות את הפצועים, בלי שאנחנו יודעים בכלל מה מתרחש".
יחד עם אחיו, עוז יוצא לפנות פצועים, ורק בדרך מבין לאן הוא נקלע: "אני יוצא לחווה בשביל לראות במה מדובר, ושם אני פוגש את גיסי והאחיינים שלי ואת אחי, שגם הם הגיעו. אני מגיע ממושב מסלול והם ממושב פטיש. שם המבלים הראשונים מספרים שיש מלא מחבלים שיורים ושיש המון פצועים. אני אומר לאחי וגיסי שיפנו אותם למושב, ואני נכנס לשטח המסיבה. אני מבין שיש מחבלים אבל לא מבין את הכמות ובעיקר את התחמושת שיש להם. כמות הנשקים, אר פי ג'י, עשרות מחבלים שיש שם".
אחד הקטעים המצמררים שיצאו הוא ממצלמת הרכב של דוידיאן, שם רואים אותו מנהל שיחה עם מי שהוא חושב שהם חיילים ומתברר שמדובר במחבלים - מה שהופך למרדף רווי יריות: "בסביבות 11 בבוקר, בפעם השמינית בערך שאני נכנס ויוצא להוציא מבלים משטח המסיבה, אני עולה לכביש ואני רואה שני אנשים ליד גופה של חייל, הייתי בטוח שזה חובשים של הצבא שמטפלים בו. אני רואה את ניידות המשטרה, הם לבושים במדים שנראים כמו צה"ל, ובטוח שהגיעו כוחות. אני נוסע עם הג'יפ לידם, ג'יפ שדומה לג'יפים שאיתם הם נכנסו ואחד מהם רואה אותי, כנראה בגלל הטנדר הוא חושב שאני אחד מהם. אני באותו רגע עדיין חושב שהם חיילים שרוצים לפנות פצועים, ובדיעבד אני הבנתי שהם שחטו שם את אחד החיילים ובזזו אותו. שאלתי אם צריכים עזרה והוא עונה לי בערבית, ואני עונה לו בערבית, ואז נופל לי אסימון שהוא מחבל והוא צועק לכולם. פתאום מתחילים יריות על הטנדר מ-10-12 מחבלים שפותחים עליי באש, ולמזלי לא פוגעים. אני בורח משם, עושה עיקוף וחוזר להוציא עוד מבלים".
לקריאת הכתבה המלאה
אפרת צידון על בעלה, רפ"ק אבי צידון ז"ל
"אנחנו גרים ביבול והוא היה כונן של התחנה, הוא עבד במסיבת הנובה יום קודם", מספרת אפרת צידון, אשתו של רפ"ק אבי צידון ז"ל. "בשבת בבוקר התחיל מטח של טילים והיינו בממ"ד כשהוא כבר קיבל הודעה שיש חדירות מחבלים. התארגן לצאת לתחנה ובדרך עצר אותו הרבש"צ ואמר לו שכביש 232 מסוכן והצירים חסומים. אז הוא חבר לרבש"צ והם נכנסו למושב פרי גן, שם היו מחבלים שכבר השתלטו על בתים וניסו לפרוץ לתוך ממ"דים".
"הם היו צוות מאולתר של אבי, שוטר יס"מ והרבש"צ, ונתקלו איך שהם נכנסו. היה קרב של שני אקדחים ורובה מול עשרה מחבלים חמושים מאוד. הימ"סניק נפצע, אבי התעקש שהרבש"צ יפנה אותו. הוא נשאר שם לבד להילחם במחבלים. הגיע צוות כיתת כוננות מהיישוב הסמוך שלומית, שנלחם איתו אבל לא ידעו שהוא שם. היה קרב קשה, נהרגו עוד שניים ונפצעו הרבה, ואבי נהרג בקרב. הפעולה הזו הצילה את תושבי פרי גן. למרות שהמחבלים כבר היו בתוך הבתים, אף אחד לא נפגע".
לקריאת הכתבה המלאה
בירנדרה צ'אודהרי, סטודנט בן 24 מנפאל
באותו בוקר, בירנדרה צ'אודהרי, בן 24 מנפאל, התעורר לקולות רעשי הפיצוצים וירי הרקטות. ככל ששמע את הקולות מתקרבים, הבין שמדובר במתקפה שונה מהאזעקות שהכיר קודם לכן, ונמלט יחד עם חבריו לתוך מיגונית שסמוכה למגורים שלהם. בשעה שהמתינו שעות ארוכות עד להגעת כוחות הביטחון והחילוץ, זרקו המחבלים רימון אחד לתוך המיגונית. חברו ביפין ג'ושי השליך את הרימון להתפוצץ הרחק מהם, ובכך הציל כמה מחבריו. כעבור זמן קצר הושלך לעברם רימון נוסף שפצע קשה כמה מהם, ולאחר מכן השלימו את המתקפה בירי אכזרי שקטל את חייהם של עשרה סטודנטים ואת חטיפתו של ביפין ג'ושי כשהוא בחיים.
"ב-7 באוקטובר ניצלתי בנס ועברתי אירוע קשה שהותיר בי זיכרונות לא קלים. עשרה חברים טובים שלי נרצחו ממש לידי, ועוד חבר שלי עדיין חטוף בעזה. אני יודע שהמלחמה נמשכת כאן אבל למרות הכל אני חושב שמדינת ישראל היא מקום נפלא עם אנשים נהדרים ואני מאוד שמח לחזור לכאן". צ'אודהארי מוכר בישראל כנפגע פעולות איבה, מה שמקנה לו על-פי החוק אשרת עבודה למשך חמש שנים: "חזרתי לישראל כדי להגשים את המטרות שלי ואולי בעתיד אמשיך ללימודים לתואר שני", הוסיף.
לקריאת הכתבה המלאה