רס"ב דבי (דבורה) אברהם ז"ל שירתה במשטרת ישראל יותר מ-11 שנה. ב-7 באוקטובר 2023 נשלחה לאבטח את פסטיבל הנובה ברעים. אברהם, ילידת באר שבע, לחמה בחירוף נפש מול חוליות המחבלים שפלשו למדינת ישראל, והצילה עשרות מבלים. אחרי שעות של לחימה, דבי נפלה בקרב. כעת, חברתה הטובה רס"ר בת מישאל, מספרת על הרגעים הדרמטיים ועל החברות הקרובה עם הרגעים המרגשים שיחקקו לנצח.
"היא לא ענתה לי מהבוקר", מספרת רס"ר בת מישאל, שוטרת בתחנת אופקים בה שירתה עם חברתה הטובה דבי, ויחד איבטחו את המסיבה. "גם בזמן לחימה התקשרתי, רציתי לנסות להתקרב לנקודה שבה היא נמצאת. אבל היא לא ענתה לי. לקראת שעות הערב הבנו שצה"ל כבר הגיע, חילצנו את מי שיכולנו ונגמרה התחמושת. עלינו לרכבים, ושוטר שלא הכרתי עצר אותי ושאל לאן אני הולכת, אז אמרתי לו 'אני הולכת לכיוון הבנות, לראות מה קורה איתן'. הוא עצר אותי ואמר לי 'כולם בבית חולים, אין לך לאן להתקדם'. נסענו משם לתחנה באופקים, ואני מתחילה לנסות להבין, איפה היא? היא צריכה עזרה בנקודה שלה? אחרי כמה דקות כבר הבנתי שהיא ממש לא בבית החולים וניסו להגן עליי".
את אירועי אותו הבוקר מישאל לא שוכחת. "השעה 5 בבוקר, אני מקבלת טלפון מדבי, שאומרת לי 'אל תאחרי, תגיעי מוקדם'. הגעתי בסופו של דבר ממש לירי הרקטות, ב-6:27. ראיתי שהקצינים כבר מתחילים לפזר את כולם, כי אין מקום מבטחים במקום הזה. התחלנו לעשות את העבודה שלנו, שכנענו אנשים לעזוב את המתחם - אני ברחבה, דבי בחפ"ק. בשלב מסוים כבר נשמעו יריות, הגעתי לדבי, התחבקנו כמו שלא התחבקנו מעולם. אמרתי לה 'אני תכף אחזור'. לבסוף לא הצלחתי לחזור אליה, לא הייתה לי אופציה, ירו עלינו מכל כיוון. לאט לאט הם התקרבו לחפ"ק, ודבי כמובן שלעולם לא תנטוש את התפקיד שלה".
בת מספרת על עדויות רבות למעשי הגבורה של חברתה. "באותו יום היא שיקפה לאנשים את המצב ואמרה לאנשים שמי שרוצה להישאר בחיים ינוע לכיוון מצפה רמון. היא ממש הדריכה אנשים מה לעשות בקור רוח. היא לא איבדה את זה, אבל ניכר שהיא הבינה שזה אירוע גדול וחריג. יש ניצולים שמספרים שהיא שלחה אותם לנקודה מסוימת, ובכך היא הצילה אותם. פגשתי ניצולים שזוכרים אותה, שואלים עליה ומחפשים להיפגש איתה כדי להודות לה, ולצערי לא יוכלו לעשות את זה. הם סיפרו שאפילו ברגעים האלה היא דיברה עליי, שהיא צעקה 'איזה מזל שבת לא כאן, יש לה שלושה ילדים'. היא הייתה כמו דודה לילדים שלי".
לאחר נפילתה של דבי, בת קעקעה על זרועה את העין שלה. "היו לה עיניים מיוחדות מאוד, אוקיינוס ממש. אני בחרתי שאם אני רואה דברים - שהיא תראה דרכי. היו לה עיניים טובות כל כך, ולכל מקום שאני הולכת ישר אומרים לי 'זו לא העין של דבי?' אין אופציה לפספס".
"זו חברה אחות, לא רק חברה לעבודה. חברה על מלא. תמיד שם, תמיד נרתמת, בטוב וברע אנחנו תמיד ביחד. אדם מיוחד, תמיד עוזרת למעוטי יכולת, תמיד תדאג לשים לב מי נמצא לבד ובודד ותארח לו חברה. היא התנדבה בהמון מקומות, ואף פעם לא סיפרה או חיפשה מחיאות כפיים. היא עשתה את מה שהיא האמינה בו בשקט, כזו היא הייתה. אמצע הלילה, היא ישנה, מעירים אותה כי יש כלב פצוע - היא תקום, היא תטפל, היא תעזור. זה הלב הענק שלה".
אחד המקומות בהם התנדבה דבי ז"ל הוא "בית התבשיל" באופקים. "הרב שניאור אוסף תרומות ומארגן אוכל למעוטי יכולת. בחגים, במהלך השבוע, כל הזמן. דבי לקחה על עצמה לעזור לו בניהול החלוקה כל ראש השנה ופסח, שהחלוקה גדולה במיוחד. היא הייתה מגיעה, ביומיים אורזת את כל הקרטונים, מנהלת את רשימות המשפחות ובודקת שאף אחת מהן לא תישאר בידיים ריקות. היא סחפה אחריה את כל תחנת אופקים לטובת המיזם. אזרחים, חברים, פשוט סחפה את כולם עם רוח ההתנדבות שלה".
"בעקבותיה אנחנו ממשיכים לעשות את זה", מספרת בת, "להפיץ את הטוב שלה. כבר עשינו יום אריזות כזה בפסח, כולנו שמנו חולצות עם התמונה שלה, ואנחנו מתכוונים לעשות את זה גם בראש השנה. אנחנו מכינים סדר הדלקת נרות עם מדבקה על שמה, ונכניס את זה לכל חבילה". עוד מספרת בת: "כשהיא הייתה אומרת לי בפסח 'בואי איתי', הייתי חושבת לעצמי 'פסח עכשיו, צריך לנקות, לסדר', אבל בכל זאת הייתי מגיעה, רואה אותה ונסחפת לזה. היא השאירה לנו מורשת, ואנחנו נמשיך את הדרך שלה". בסיכום דבריה אומרת בת: "במשך 8-9 שנים אני והיא באותה נקודה, מהבוקר עד הלילה מדביקות קרטונים, ואנחנו צוחקות על זה שהלק נהרס - ופתאום להיות שם בלעדיה זה לא פשוט. אבל עבורה ועבור המשפחות אנחנו נמשיך את זה ונעשה את זה. היא בחיים לא הייתה בחזית ואמרה 'אני ואני ואני'. להיפך, היא תמיד הייתה מאחורי הקלעים. נטו נתינה".