"כל העתיד שלי נהפך לזיכרון": ט"ו באב ראשון בלי בן הזוג שנפל במלחמה

בין אלכסה בלוייב מאופקים לרחלי אבחילקוב משדרות מחבר לפחות קו אחד, כואב וטראגי. שתיהן שכלו את בני הזוג שלהן במלחמת חרבות ברזל, ונותרו לבד להתמודד עם הסטטוס הלא רשמי של "חברה של נופל". בעזרת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" הן מנסות לאחות את השברים, ולשאוב השראה מסיפוריהן של בנות זוג אחרות, שהצליחו בסופו של תהליך להמשיך בחייהן, כשזכרונו של האהוב שלהן שנפל נותר ברקע כל הזמן.

"כל פעם שהייתי עוברת בגדוד היו עוצרים אותי ואומרים 'וואי, אלכסה, את חברה של עבודי? את לא מבינה איזה בן אדם הוא'", מספרת בלוייב על בן זוגה, רס"ן אדיר-מאיר עבודי, שנפל ב-7 באוקטובר כשהגן על בסיס זיקים ועל הטירונים שבו מפני חדירת מחבלים. "כל הגדוד העריץ אותו. הוא פשוט היה בן אדם עם לב כל כך גדול שהוא נכנס לכולם ללב".

סיפור הגבורה של המפקדים בבסיס הטירונים הוא אחד הסיפורים המוכרים ביותר מאותו יום ארור. בקרב נהרגו שבעה חיילים, בהם גם מפקד הפלוגה עבודי. "הטירונים היו רק חודשיים בצבא, הם עדיין לא עברו הכשרת ירי, לא ידעו את כל יסודות הלחימה, בסך הכל בני 18 שרק עכשיו התגייסו", מספרת אלכסה. "באותה שבת אדיר סגר עם הפלוגה שלו, הוא היה המפקד עם הדרגה הכי גבוהה, זה אומר שהוא לוקח פיקוד על הכל".

"הוא הציל פה 120 נפשות, כי גם היו אנשים מהחוף שפשוט הגיעו לבסיס כי לא היה להם לאן לברוח. וכל הזמן הזה הם רק נלחמים על החיים שלהם, שהם לא יחדרו לבסיס. הוא ושישה מאנשי הסגל באמת נפלו באותו יום, אבל הם הצילו כל כך הרבה אנשים. זה היה אדיר. המפקדים אמרו לנו שהוא היה פשוט כזה קר רוח, כולם היו קרי רוח כי הוא שידר להם פשוט ביטחון, והוא באמת נלחם כמה שהוא היה יכול".

אולם עבור אלכסה, האירועים של אותה שבת התחילו ממש מחוץ לביתה, באופקים. "באותו יום לא התמזל מזלי פעמיים, והיו אצלי מחבלים ממש ברחוב שלי. אז הבוקר שלי התחיל מאזעקות לא רגילות, הסתתרתי כל היום בממ"ד והייתי ממש מפוחדת עם המשפחה שלי. ובהתחלה אתה לא מבין את גודל האירוע, אתה לא מבין שזה קורה בעוד מקומות, וכשהתחילו אצלי אזעקות באמת כתבתי לו, 'יש הרוג אחד', ומתחילים לשמוע שהשכן שלי נהרג, שאנשים נהרגים פה בעיר שלי וברחוב שלי, והוא מחזיר לי בחזרה שגם אצלו יש מחבלים, גם אצלו מתחיל כל הדבר הזה, ואני לא מבינה מה קורה", היא משחזרת.

"ברגע שהוא כתב לי שיש אצלו מחבלים - זהו, אני התנתקתי לגמרי מכל הסיטואציה, חשבתי רק עליו. אני אפילו לא זוכרת מה היה אצלי פה, מה היה בבית, מה היה עם ההורים שלי, איך הם הרגישו. לא היה לי פחד מוות על עצמי, פחדתי רק עליו. הייתה לי תחושת בטן לא טובה, ובאמת התקשרתי ולא ויתרתי, 20 פעם והוא לא ענה לי, ובסוף הוא ענה ופשוט צעק בטלפון, הוא אמר לי 'אלכסה, בבקשה, אני מתחנן, תפסיקי להתקשר, אני מטפל בפצוע'. ואני זוכרת שממש נבהלתי ופשוט ניתקתי את השיחה ופשוט כתבתי לו 'אני מבקשת ממך שתתחבא ואל תהיה גיבור', כי אני ידעתי שהוא תמיד היה ראשון, בכל סיטואציה. זה נשמע קלישאתי, אבל הוא חיכה לרגע הזה שתהיה לו ההזדמנות להגן על אחרים".

את ההודעה על דבר מותו של אדיר, אלכסה אומרת שלא תשכח לעולם. "אחרי השיחה הזאת זהו, אני הרגשתי שמשהו הולך לקרות, ושוב - אני הייתי מאוד מנותקת, והיו לי כבר התקפי חרדה, והקאתי מהלחץ כי הרגשתי בבטן שלי... מרוב שהיינו מחוברים, היינו כמו שתי נשמות שהן מחוברות. אני כבר הרגשתי שיהיה משהו, אבל ההודעה הייתה רק ב-19:00 מאמא שלו. וזהו, שם בעצם חרב עליי עולמי".

אדיר ואלכסה היו בני זוג במשך שלוש שנים. "עבר רק שבוע מאז שפגשתי אותו לראשונה", היא נזכרת, "ואני זוכרת שכתבתי לחברות שלי בקבוצת וואטסאפ של החברות 'אני אומרת לכם, הוא יהיה בעלי'. שלוש שנים הכי מאושרות בחיים שלי, האהבה הכי גדולה שיש, ואני מאחלת לכל אחת בן זוג כזה ואהבה כזאת, זו אהבה שאני לא אחווה כנראה אף פעם".

איפה הוא הכי חסר לך ביום-יום?

"בהכל", היא צוחקת בכאב. "זה הדברים הקטנים, כשאני באה להרים את הטלפון ואני מגלה שאין לי למי. אדיר היה גם הבן זוג שלי, גם החברה הכי טובה שלי, גם המשפחה שלי, אני באמת הרגשתי שכשאני איתו יש לי הכל. ובאמת כל יום מופעלים איזשהם טריגרים, זו מלחמה יום-יומית. אני נלחמת לקום כל בוקר, אני נלחמת ללכת לעבודה כל בוקר. גם בין החברות שלי, זה קשה לשמוע שלכולם ממשיכים החיים ואני סוג של תקועה, כי אני פשוט במלחמה יום-יומית שאני צריכה להתמודד איתה איכשהו. ואני רוצה להאמין שמתישהו אני באמת אחיה את החיים כמו פעם, אבל כרגע אני מרגישה מאוד תקועה וששום דבר לא יהיה אותו דבר".

אלכסה מספרת שאהבה את אדיר כאילו כבר היו נשואים. "אני כועסת שבחברה בסוף תופסים אותי כפשוט חברה. ואני בפנים יודעת מה אני הייתי בשבילו ומה הוא היה בשבילי. זה שלא היה לי עדיין טבעת או זה שלא היינו נשואים לא הופך את הקשר שלי ושלו לפחות מקשר של בני זוג נשואים". לדבריה, יום לפני האסון באה לבקר אותו בבסיס, והשניים ישבו לשוחח על העתיד. "ישבנו בספסל מחוץ לבסיס, וזה היה מן שיחת פרידה, אבל לא שאני נפרדת ממנו - זה פשוט היה על כל מה שאנחנו מתכננים. וזה מצחיק, כי אנחנו צחקנו על איזה עונה הכי כדאי להתחתן וממש דיברנו על חתונה, דיברנו על התכנונים שלנו, על לאן אנחנו רוצים לטוס, מתי אנחנו רוצים לטוס. ממש תכננו כל צעד וצעד בחיים שלנו, כל דבר פשוט תכננו. זה לא הגיוני שכמה שעות אחר כך או יום אחרי, פשוט הכל נגדע".

"מכעיס אותי שהחברה לא רואה את זה ככה, כי אנחנו הכי היינו שם, הכי ראינו את עצמנו חיים ביחד לכל החיים. אני קוראת תגובות, ויצא שכמה פעמים נתקלתי בתגובות של 'יאללה, עוד 3 חודשים את מכירה מישהו חדש', או 'תגידי תודה שלא היה לכם ילדים או שלא הייתם נשואים'. אבל זה לא פחות כואב, כי אני יכולה להגיד לך שהלוואי שהיה נשאר לי ממנו משהו. זה לא פחות כואב, כי הפספוס הזה שלא יצא לי לחוות את זה איתו, שלא יצא לי להקים איתו משפחה, זה פשוט כואב. ברגע אחד זה נגדע, ואז אנשים מקטינים לי את הכאב, מקטינים לי את האהבה שהייתה לי".

"לידור הוא הלב שלי והוא תמיד ימשיך להיות", מספרת רחלי אבחילקוב על בן זוגה רס"ל (במיל') לידור יוסף קרואני ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בדצמבר. "הסיבה היחידה שאני מנסה לקום מהנפילה הזאת היא כי אני יודעת שהוא תמיד דאג שיהיה לי טוב ואהיה מאושרת".

"לידור שלי מיוחד", היא מספרת. "יש לו עיניים גדולות ושובבות, הוא ילד סקרן, ואם תשאל אותי זה הבן אדם הכי חי שאני מכירה. כל החברים של לידור כל כך שונים אחד מהשני, יש לו דרך מיוחדת לגעת באנשים ואין בן אדם שמסוגל לעמוד בקסמיו. בשבעה הבנו כמה שכולם הרגישו הכי קרובים אליו, כל אחד בטוח שלידור היה החבר הכי טוב שלו, כי הוא תמיד ראה את הטוב בכולם ותמיד פרגן לכולם".

קרואני נהרג כתוצאה מירי נ"ט על האמר צבאי, לאחר שחשף את הפיר שבו היו גופותיהם של עדן זכריה וזיו דדו ז"ל. "אלה היו המילואים הראשונים שלו, הלב שלי נפל כשהוא נקרא למילואים. הוא קיבל פטור ממילואים כי הוא היה מאושפז כמה ימים בבית חולים עם התקף אלרגיה חמור, אבל שום דבר לא עצר אותו והוא נלחם כדי לחזור ולשרת במילואים. הוא לא יכל לסבול את זה, הוא אמר לי 'החברים שלי שם, כולם שם, כל העם נלחם', ואמרתי לו 'אבל אתה מאושפז, אתה תהיה נטל על הצבא", והוא אמר לי 'לא, אני חייב'".

את ההודעה על דבר מותו של אהובה, כמו אלכסה, נאלצה רחלי לקבל מבני משפחתו. "ההורים של לידור ביקשו מהקצינים שיגיעו אליי ויבשרו לי, אך קיבלו סירוב בגלל הנהלים. קיבלתי הודעה מאבא שלו, הוא רשם לי 'רחלי את ערה?'. אמרתי לו שכן, ואני רואה אותו מקליד ומוחק, הם לא ידעו מה לעשות. קיבלתי שיחת טלפון מהמספר שלו, אבל אחותו של לידור דיברה איתי. היא קודם כל וידאה שאני לא לבד, ניסתה לגשת הכי בעדינות, כי איך אפשר בכלל להעביר בשורה כזאת? אני לא יודעת, אני באמת לא מקנאה בהם, בגלל זה הם רצו שהקצינים יעשו את זה ולא הם עצמם. התפללתי שהוא פצוע, ואז היא פשוט אמרה לי שהוא נהרג. ככה, כמו שזה. פשוט צרחתי, צרחתי ונפלתי על הרצפה. זה רגע שאני לא מצליחה לחזור אליו מבחינת הרגשה. הלב שלי פשוט עצר, הייתי בשוק. החיים שלי נגמרו בשיחה הזאת, ככה הרגשתי".

גם רחלי ולידור יצאו כמעט שלוש שנים. "כל כך הייתי חרדה ללידור, גם לפני המלחמה. הוא הלב שלי, הוא האוצר שלי. הוא צחק עליי שיש לי דאגה של אמא, תמיד רציתי לדעת שהוא אוכל טוב וישן טוב, והוא היה משקר לי במילואים שהם אוכלים ארוחות גורמה, והם בתוך עזה ומכינים להם פסטות טעימות. היה חשש, אבל ראיתי כל כך איך הוא מתרגש סביב המילואים ואיך הוא מרגיש מסופק. שיקרתי לו, שיקרתי לעצמי, שמתי מסיכה של תמיכה, שאני תומכת וגאה בו, וזה נכון - אבל כל כך קשה להיכנס למקום הזה מתוך ראייה דאגנית וחרדתית".

איפה הוא חסר לך ביום-יום?

"בכל דבר, באמת. הוא היחיד שיודע הכל, היחיד שאני כל כך פתוחה איתו. הוא החיים שלי, הוא הלב שלי. זה כאילו 'זוגיות', זו לא כותרת שהיא גדולה מדי, אבל הוא היה היקום שלי, העתיד שלי. אנחנו כבר מתכננים את החיים, ואני כל כך מאוהבת בו שידעתי בדיוק איך החיים שלנו ייראו, מה הוא ילמד, מה אני אלמד, מה נעשה בעתיד, כמה ילדים יהיו לנו, איך יקראו לבן הבכור שלנו, איזה בית יהיה לנו. הכל, לפרטי פרטים, פתאום כל העתיד שלי נהפך לזיכרון, ואין איזושהי סגירת מעגל. לא בחרנו להיפרד, היה לנו כל כך טוב ביחד. אני עדיין שלו אבל אני לא, וזה מאוד קשה".

בני הזוג התגוררו כשנה ביחידת דיור בבית של ההורים שלו באילת, ובסוכות הגיעו לביתה של רחלי בשדרות כי רצו לחפש דירה באזור. "הוא ממש אהב את האזור של העוטף, מאוד", היא מספרת. לדבריה,"צריכה להיות הבנה שהזמנים משתנים, והיום בתוך זוגיות אנשים כבר בונים חיים ביחד. לצערי אין אותה, והחלום שלי שזה ישתנה, אבל הכל נורא טרי ואין בי את הכוח כרגע לצאת לאיזה מסע של שינוי. אני חושבת שזה משהו שמגיע לנו, יש אנשים שבנו חיים ביחד, כמוני וכמו לידור, כבר ניהלנו משק בית ביחד, גרנו יחד, ישנו ביחד - אז מגיע לי לפחות את הכבוד האחרון הזה שיודיעו לי".

בלוייב ואבחילקוב משתתפות בקליפ של שיר חדש שהופק באמצעות עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", אותו מבצעת מירי מסיקה. את השיר "הותיר אחריו חברה" כתב משה קלוגהפט והלחין אוהד חיטמן, והוא עוסק בהתמודדות הכפולה של בנות זוגם של הנופלים - מצד אחד עם השכול, ומהצד השני עם התפיסות החברתיות המוטעות לפיהן לכאב שלהן יש תאריך תפוגה.

"עוד בשבעה הם ניסו להשיג אותי, ואני הייתי בכלל בלי טלפון, לא רציתי לשמוע אף אחד. בוא נגיד שעד שלא עבר לי הכעס על כל העולם, לא רציתי לשמוע על שום עמותה", מספרת אלכסה, "לא רציתי להכיר בזה בכלל, לא נתפס לי בכלל שאני חלק מזה. הכחשתי כל קשר. היום אין לי מילים כמה אני מודה לעמותה הזאת, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. זה תמיכה, זה מעטפת שאני לא מקבלת בשום מקום. לא עם המשפחה, לא עם החברות, לא עם אף אחד".

במסגרת העמותה, מקבלים בני ובנות הזוג של הנופלים ליווי אישי צמוד, טיפולים ועוד. "לכל אחת מהבנות זוג יש מלווה, חברה שכולה ותיקה, אז כל אחת יש לה את התקווה, אפשר לדבר עם המלווה והחיים שלה נראים אחרת, יש לה בעל, יש לה ילדים, יש תקווה", מספרת רחלי. "היא יכולה גם להזדהות עם כל התחושות שאנחנו מרגישות. זה מקום לפרוק בו, כי הסביבה שלי והחברים שלי והמשפחה שלי, עם כמה שהם ינסו, הם לא יצליחו להבין אותי. גם טיפול פסיכולוגי למשך שנה אנחנו מקבלות, גם קבוצת תמיכה פעם בשבוע. והכרה, אני חושבת שזה הדבר שהכי חשוב פה, כי הוא בעצם היה כל העולם שלי, אני יודעת שאני הייתי כל העולם שלו - אז איך אף אחד לא מכיר בי?".