עוז דוידיאן הוא גיבור ישראל, כזה שהמשפט "מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" תקף לגביו ביתר שאת. דוידיאן לא הציל נפש אחת, אלא יותר מ-120 נפשות, 120 בליינים שניצלו מהטבח במסיבת הנובה וחייבים לו את חייהם. היום, כמעט שנה אחרי, דוידיאן לא סיים את פרק גיבורי העל שלו: הוא משרת עדיין במילואים עם תאריך שחרור מצמרר, 7.10, כאשר יום לפני השחרור גם יוקרן סרט דוקומנטרי שנעשה עליו ברשת 13. "למרות שעברה שנה זה עדיין קשה לי להיות במקום הזה", הוא אומר, "כל פעם שאני עובר בתקופה האחרונה באזור, זה קשה ועולים המון דברים מאותו יום". הוא מודה בתהליכים שעברו ועדיין עוברים עליו, ואומר: "אני משתדל להיות בעשייה. מאז אני במילואים, ואני גם לא חושש להגיד שאני מטופל כבר 8 חודשים".
דוידיאן הכיר את השטח על בוריו, מכיוון שהתגורר ממש בסמוך למתחם המסיבה. בדיעבד, זה מה שהציל את חייו ואת חייהם של עוד המון אנשים שהתלוו אליו: "הקמתי חווה חקלאית ממש לפני שטח המסיבה לפני 30 שנה. גרתי שם שנים, היו לי כבשים, בעלי חיים, אפילו הייתי רואה צאן. הייתי מתהלך עם הכבשים בשטח ובגלל זה אני מכיר את השטח על בוריו, את כל השבילים והנקיקים כי הלכתי ברגל כל הזמן, זו הסיבה היחידה שבגללה אני חי. כי הצלחתי להתחמק ולתעתע את המחבלים בשטח. לפני יותר מעשור עזבתי את החווה ואחותי וגיסי גרו שם. בשבעה באוקטובר, ראשוני המחבלים הגיעו למתחם המסיבה, וגיסי רואה עשרות מבלים בורחים לחווה. חלקם מגיעים פצועים. הוא מתקשר לאחותי ומספר לה, ואנחנו מחליטים לצאת ולפנות את הפצועים, בלי שאנחנו יודעים בכלל מה מתרחש".
יחד עם אחיו, עוז יוצא לפנות פצועים, ורק בדרך מבין לאן הוא נקלע: "אני יוצא לחווה בשביל לראות במה מדובר, ושם אני פוגש את גיסי והאחיינים שלי ואת אחי, שגם הם הגיעו. אני מגיע ממושב מסלול והם ממושב פטיש. שם המבלים הראשונים מספרים שיש מלא מחבלים שיורים ושיש המון פצועים. אני אומר לאחי וגיסי שיפנו אותם למושב, ואני נכנס לשטח המסיבה. אני מבין שיש מחבלים אבל לא מבין את הכמות ובעיקר את התחמושת שיש להם. כמות הנשקים, אר פי ג'י, עשרות מחבלים שיש שם".
אחד הקטעים המצמררים שיצאו הוא ממצלמת הרכב של דוידיאן, שם רואים אותו מנהל שיחה עם מי שהוא חושב שהם חיילים ומתברר שמדובר במחבלים - מה שהופך למרדף רווי יריות: "בסביבות 11 בבוקר, בפעם השמינית בערך שאני נכנס ויוצא להוציא מבלים משטח המסיבה, אני עולה לכביש ואני רואה שני אנשים ליד גופה של חייל, הייתי בטוח שזה חובשים של הצבא שמטפלים בו. אני רואה את ניידות המשטרה, הם לבושים במדים שנראים כמו צה"ל, ובטוח שהגיעו כוחות. אני נוסע עם הג'יפ לידם, ג'יפ שדומה לג'יפים שאיתם הם נכנסו ואחד מהם רואה אותי, כנראה בגלל הטנדר הוא חושב שאני אחד מהם. אני באותו רגע עדיין חושב שהם חיילים שרוצים לפנות פצועים, ובדיעבד אני הבנתי שהם שחטו שם את אחד החיילים ובזזו אותו. שאלתי אם צריכים עזרה והוא עונה לי בערבית, ואני עונה לו בערבית, ואז נופל לי אסימון שהוא מחבל והוא צועק לכולם. פתאום מתחילים יריות על הטנדר מ-10-12 מחבלים שפותחים עליי באש, ולמזלי לא פוגעים. אני בורח משם, עושה עיקוף וחוזר להוציא עוד מבלים".
מאיפה האומץ להיכנס ולצאת, בטח אחרי שאתה חוטף כזה ירי?
"פשוט כל פעם שנכנסתי ראיתי ילדים או הרוגים או פצועים וידעתי שיש חיים שמתחבאים. השטח היה ריק. היינו 4 אנשים בתוך השטח של המסיבה. הרבה אנשים טובים הגיעו לחלץ מהעוטף של המסיבה, היינו 4 שנכנסו ממש פנימה, אחד מהם היה השוטר בזוקושווילי, חבר טוב שלי עוד מהימים שלי במשטרה. מתוך הארבעה רק אני נשארתי בחיים. מה שהניע אותי היה זה שאם אני לא נכנס, הם מתים, כי הם לבד שם. היו שם צעירים, היה אבא שנכנס למצוא את הבן שלו והצלחתי לחלץ את שניהם, קצין בשריון שהצלחתי לחלץ אותו ולהוריד אותו בטנק כדי שיילחם".
יותר מ-120 מבלים הצליח עוז להציל, עם רובם נפגש או נשאר בקשר עד היום: "יש לנו קבוצת ווטסאפ של כל הניצולים ושלי. חלקם היו אצלי בבית, הרבה מהם הגיעו לערבים שעשו לכבוד במושב מסלול ופטיש. יש הרבה משפחות שעשו מסיבות הודיה והייתי אצל הרבה מהם. כולם הודו לי ואמרו לי שאני גיבור, אבל זה היה משהו מתבקש שהייתי חייב לעשות, הייתי עושה את אותו הדבר גם עכשיו".
מה קרה אחרי 4 חודשים?
"אחרי כל מה שראיתי ועשיתי, לא הרגשתי שום דבר חריג כי הייתי בעשייה מתמדת. באיזשהו שלב עברתי באזור ופתאום הרגשתי שאני לא מסוגל לתפקד. הלב דפק חזק, הגוף התחיל להזיע, הבנתי שמשהו לא בסדר. אמרתי למג"ד שלי במילואים שאני לא מרגיש טוב, גם לאשתי. חזרתי הביתה דרך השטח ולשמחתי המג"ד שלי איש חכם שהבין שמשהו לא בסדר והתחקה אחרי מסלול הנסיעה שלי, והבין שהייתי באזור רעים, בארי, כפר עזה והבין שזה עלה לי. לקחו אותי לטיפול בצבא מאותו יום עד עכשיו. היום אני בסדר. אני עדיין בעשייה בתוך המלחמה, אנחנו עדיין במלחמה ואנשים שוכחים לצערי. סיפרו שאני בדיכאון. לא הייתי בדיכאון, פשוט בגלל מה שראיתי, ידעתי וזכרתי, אז פתאום דברים צפו. זו הרגשה ממש קשה. אמרו לי שאני גיבור ולא הרגשתי צורך לטיפול, בסוף קרסתי כי פעלתי על אוטומט".
למרות סיפור הגבורה דוידיאן לא נבחר להשיא משואה, מה שעורר את זעמם של המון מבלים שניצלו בזכותו. תחילה גם דוידיאן בעצמו כעס או בעיקר הופתע, אבל יותר מאוחר שחרר את התחושות: "מצד אחד לא רציתי הכרה או משהו, אבל מצד שני אם המדינה עושה טקס ומוקירה, מן הראוי היה להוקיר את מי שמגיע לו. היה לי עצוב באותה תקופה. מבלים כתבו מכתבים לשרים, לחברי כנסת, למירי רגב. אני לא ידעתי מזה בכלל. פתאום התחיל רעש תקשורתי והבנתי את זה. כתבתי להם שזה מרגש שאתם דואגים לי אבל אני לא רוצה או צריך את זה. את האמת? בעיקר כאב לי לראות אותם שהם ממש רוצים שאקבל את ההכרה ולא מתייחסים אליהם. אם היו מציעים לי לבוא הייתי אומר שאני בא איתם, הם הגיבורים, הם שרדו את התופת בשטח, יש כאלה ששרדו 11 ו-12 שעות עד שהגעתי, כשצרורות ירי עוברים להם ליד הראש".
כאמור, כבר כמעט שנה שדוידיאן נמצא במילואים. מלבד הפוגות הוא נמצא במילואים בשטח, דואג לאוכל וציוד לחיילים. תאריך השחרור הרשמי שלו מהמילואים הוא תאריך מצמרר, שבעה באוקטובר 2024. "אנחנו עדיין במלחמה. יש לנו חטופים, אני לא מסוגל לעשות משהו אחר. לקחתי אבלות של שנה ואי אפשר להפסיק עד שנחזיר את כולם. זו הסיבה שהמשכתי לעשות. איבדתי הרבה חברים, בזוקה השוטר שהיה חבר טוב, הרבה אנשים שאני מכיר מכיתות כוננות, מהקיבוצים והמושבים שנהרגו. הבת של בן דוד שלי נרצחה, חברים ממושב גילת שהילדים שלהם נרצחו, מאופקים. המון חברים. זה שנה שלא יכולתי ללבוש בגדים רגילים, אני עד עכשיו עם מדים. זה הזוי שתאריך השחרור הוא שבעה באוקטובר, אבל זה לסגור שנה של אבלות".
לסיום, מספר דוידיאן על סגירת מעגל שקרתה ממש השבוע, כמעט שנה אחרי: "באחד החילוצים נכנס אליי לרכב קצין בכיר, אלוף משנה, שביקש שאקח אותו לטנק שנמצא בקרבת מקום. העליתי אותו יחד עם עוד חייל, ממש הצלתי את חייהם ופרקתי אותם ליד הטנק. משם הוא נלחם והוא ממש גיבור ישראל. נלחם במסיבה ולאחר מכן גם הגיע לתחנת שדרות וירה פגזים אל התחנה בה התבצרו מחבלים. את האמת שלא ידעתי מי זה, ורק לאחרונה סיפרו לי על מור"ק בשריון על מפקד חטיבה שהצילו אותו ואז עלה על טנק ונכנס לשטח המסיבה. לא ידעתי את השם אבל כשהראה לי תמונה נזכרתי בו. רגע אחרי שפרקתי הוא התקרב אליי, לחץ לי את היד, אמר לי תודה ושאשמור על עצמי. זיהיתי את הפנים. זה היה אלוף משנה בני אהרון, מח"ט שריון. בשבוע שעבר נפגשנו. זה היה חתיכת אירוע מבחינתי. נפגשנו, בכינו שנינו והודינו אחד לשני. הוא באמת גיבור".