"זה חודש מאוד מורכב לי ולמשפחה", אומרת שי, אחותו של סמ"ר בן כהן ז"ל שנהרג לפני כשלושה שבועות בקרב בדרום לבנון. "בת הזוג של בן חגגה יום הולדת שלושה ימים לפני שהוא נהרג, ואני חגגתי יום הולדת שלשום, ואז יום הזיכרון ויום העצמאות - ואז לא עובר שבוע, ונציין את ה-30".
שי, בת 17 בלבד, משוחחת עם וואלה שבע יום לפני ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, כבת טרייה למשפחת השכול. "כמשפחה תמיד כאבנו על חיילים, כמו כולם", היא משתפת, "אבל כשזה אצלך קרוב - ממש בבית שלך - זה תופס משמעות אחרת והרגשה אחרת. אנחנו נכנסים ליום הזה בידיעה שהבטן שלנו תתהפך מחר, ומחרתיים, ושבאמת לא יהיו מילים".
את הלילה בו קיבלה את הבשורה הקשה על נפילתו של אחיה יחד עם שלושה מחבריו לסיירת הנח"ל, שי לא תשכח. "התחלנו לשמוע שמועות בטלגרם, שהיה אירוע עם סיירת נח"ל, קרב קשה בדרום לבנון, וישר אבא ניסה לדבר עם מי שאפשר. בהתחלה אמרו שיש רק פצועים, אבל אז הגיעה ההודעה בטלגרם, שיש שלושה הרוגים אבל שמשפחות הנופלים עודכנו. היינו בטוחים שלא תגיע הבשורה, אבל אז, ב-12 בלילה, היה צלצול בדלת. לא היינו צריכים לדבר, רק שאלנו אותם אם הוא נהרג או נפצע. כשאמרו לנו שבן נהרג, אני לא יכולה לתאר מה קרה בבית. זו התפרקות, וניסיון להיות חזקים, וניסיון להבין איך עושים ואיך מודיעים לבת הזוג של בן. הצלצול הזה בדלת יישאר חקוק במוח שלי".
בן, אחיה הבכור והיחיד של שי, היה הרבה יותר מאח עבורה. "יש בינינו ארבע שנים הפרש, אבל לא הרגשתי שיש אפילו שנה בינינו", היא מספרת. "היינו החברים הכי טובים, אחד בשביל השני תמיד, ובכל דבר הכי קטן ידענו שיש לנו גב. אני זוכרת שלפני הגיוס שלו, הייתי רושמת לו בשעות לא שעות 'אני צריכה אותך' או 'תבוא', וגם אם הוא היה עם חברים - הוא היה בא ולוקח אותי ושומע אותי. כשהוא היה בעזה ובג'נין היה לו לפעמים טלפון, אז הוא היה מתקשר אליי, שאעדכן אותו מה קרה במשך השבוע. הוא היה הכי תומך ומכיל, תפקד כאח גדול בכל המובנים: זה ששומר עלייך, מגן עלייך, גם אם צריך לוותר על דברים בשביל עצמו. היינו קוראים אחד את השני בעיניים, היה לנו קשר מדהים, את הצחוקים שלנו ואת הבדיחות שלנו. זר לא יוכל להבין את זה".
"יש כאלה שאומרים שנשארתי לבד, אבל אני יודעת שבן מלווה אותי, גם אם לא פיזית", היא אומרת. "הוא מסתכל עליי ושומר עליי וגאה בי. תמיד אמרתי שאני לא אגיד לו את זה בחיים, אבל אני מעריצה אותו, הוא המודל הכי גדול שיש לי להשראה בחיים, ואני אמשיך את הצוואה שלו - להמשיך להיות בשמחה ולעזור לכולם".
בן היה אוהד מושבע של הפועל באר שבע, ובטרם נפל אף ביקש מאמו שאם ימות, הציבור יגיע להלווייתו בבגדים בצבעי אדום ולבן. כחלק מהקשר עם אחותו, הוא חיבר גם אותה לאהבתו האדירה לקבוצה. "מגיל 5 הוא הולך לכל משחק בארץ ובעולם, ולאט לאט הוא דחף אותי לג'וק הזה. בחמש-שש השנים האחרונות אנחנו הולכים לכל המשחקים ביחד, בדוחא, ובקריית שמונה ובנוף הגליל. יום של חצי גמר גביע בבית זה כמו ערב חג. אני זוכרת שיחות ממנו בעזה, שהוא אומר לי 'את חייבת להגיד לי איזה מקום אנחנו'. היה לו קשר ואהבה חריגה לקבוצה, הוא באמת צבע את העולם בלבן-אדום. בשנים האחרונות, מעבר לאהבה לקבוצה הבוגרת, הייתה לו את קבוצת הנוער - אחד החברים הכי טובים שלו הוא ניב וקנין. הוא היה כל כך גאה בניב, יש לו הודעות שהוא כתב לניב שהוא רק מחכה ליום שהוא יוכל לכתוב 'וקנין' על החולצה ולצעוק לו מהיציע".
עושה רושם שהאהבה הייתה הדדית - הקבוצה ממש חיבקה אתכם לאחר נפילתו של בן
"כל הקהילה של הפועל באר שבע, גם וסרמיליה והאולטראסאוט, מיכאל ברוש, אלונה ברקת, רן קוז'וך. מאז המקרה שקרה לנו, הם כל היום כותבים לנו ומדברים איתנו ורק חושבים איך עושים פעולות לזכרו. הם עושים לבן כבוד ענק, שהוא בטח מת רק לרדת ולהגיד לנו 'איך אני לא פה כדי להיות בסיטואציה הזו".