בשבוע שעבר, אחרי הליך בזק במונחים לאומיים, נכנסו 20 משפחות לגור ב"מצפה יהונתן", שכונה חדשה בקצה של ערד, שנקראה על שמו של מח"ט הנח"ל אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר. המהלך זכה להתנגדות בקרב תושבי האזור הבדואים וארגוני זכויות האדם, אולם אביעד גרוס, אחד המתיישבים החדשים, טוען: "אנחנו לא מחפשים בעיות, אנחנו מחפשים להפריח".
"הסיפור פה הוא מלמטה למעלה", מסביר גרוס, נשוי ואב לשלושה, בהתלהבות ניכרת. "קמות 20 משפחות ואומרות 'אנחנו לא מחכים יותר שתצא עוד החלטת ממשלה, דברים צריכים לנוע בקצב אחר'. יש פה משולש מטורף של אזרחים משוגעים, של עמותה שיודעת לחבר את הכסף לערכיות, ושל ראש עיר שרואה את הפוטנציאל ויודע לעשות דברים מאוד מאוד מהר, לפי הספר, אבל לקחת את זה 200 צעדים קדימה".
סיפורו של מצפה יהונתן ושל חברי גרעין נגב מתחיל ארבע שנים קודם לכן, בדימונה. "שני חבר'ה שהשתחררו מהצבא, קצינים, אמרו 'מה אנחנו עושים בשביל הנגב', והתחילו פה לאוזן. אנחנו ראינו סטטוס בוואטסאפ של חברים שלנו, 'בואו להקים משהו חדש בדימונה', וככה זה נוצר. גרנו בשכונה כפרית שבאמת סיפקה לנו הזדמנות להתגבש קהילתית, לבנות חזון, שם התאגדנו והתחלנו את הדרך שלנו. לפני בערך שלוש שנים קיבלנו החלטה שאנחנו רוצים להקים התיישבות חדשה בנגב, ובייחוד במבואות ערד. אמרנו שננסה מלמטה למעלה, לשגע את המערכת, ולהקים את זה".
מה שדחף את חברי הגרעין בסופו של דבר היה, איך לא, המתקפה ב-7 באוקטובר. "התגייסנו כולנו ב-7 באוקטובר, אלפי ימי מילואים סך הכל, כולם קרביים כמעט", מספר גרוס על חבריו לגרעין. "חזרנו מהסבב הראשון עם הרבה קוצים בתחת, והבנה שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו. היה לנו סוג של עיבוד לחימה והבנו שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו להתיישבות הזאת. לעצמנו, ולנגב". הם פנו לארגון השומר החדש, שמיד הסכימו לשתף פעולה. "דיברנו עם אורי ספיר, הסמנכ"ל שם, אמרנו לו 'בוא תקים איתנו משהו חדש במבואות ערד', והוא אמר 'אני בפנים'. גם ראש העיר יאיר מעיין אמר 'אני איתכם' - אני חושב שהוא ראה את ההזדמנות, קודם כל בהפרחת מבואות ערד, ודבר שני כמובן בלהביא משפחות צעירות עם המון המון ילדים - אנחנו 20 משפחות אבל עם 60 ילדים שנכנסו למסגרות החינוך של ערד".
רישום הילדים למסגרות החינוך היה אסטרטגי, כפי שמספר גרוס. "אמרנו לראש העיר, זאת הבעת האמון שלנו שזה קורה, בבת אחת 60 ילדים נרשמים למסגרות חינוך. כשהגענו לבדוק את בתי הספר הם היו בשוק שפתאום מגיעים כל כך הרבה ילדים לביה"ס הדתי-לאומי בערד. ובאמת שלושה-ארבעה חודשים היינו נוסעים כל יום עם הילדים דימונה-ערד. כל יום, הלוך חזור, 40 דקות, 50 ילדים על האוטובוס, זה היה אירוע מטמטם. זה לא אקסל של מתעניינים - היו משפחות שאפשר לראות בעיניים, שהעבירו את הילדים ואת העבודות שלהם לערד, וזה היה המנוע".
"ברגע שהכל היה בסדר ותקין אז נכנסנו לגור בבתים, ועכשיו אנחנו עובדים על המקום", ממשיך גרוס לתאר. "נכנסנו במשהו במצב ביניים, עוד צריכים לפתח אותו, לקדם אותו".
אבל כרגע אתה חוזר מהעבודה לבית שאין בו כלום בערך
"אני חוזר לפיסת אדמה היסטורית. אתה תבוא אלינו ותגיד אולי 'איך המשפחות חיות ככה' - המשפחות באופוריה עכשיו. תחושת ההצלחה, שיש פה התיישבות ציונית יהודית במבואות ערד שלא הייתה. נכון, יש פה איזה מחיר של משהו שאנחנו בונים, אבל מה שאנחנו נעשה - יהיה. מה שלא נעשה, לא יהיה. כרגע אנחנו מחוברים בגנרטור עד שיהיה חיבור חשמל, שואבים את הביוב, יש לנו מים, ביום שישי התחלנו לבנות דקים ולפתח את השטח הציבורי, אנחנו מחכים שיגיע מבנה ציבור, בית כנסת שיהיה לנו, וגן שעשועים אנחנו רוצים. לאט לאט. אבל הבת שלי מסתובבת עם תחושת ציונות וגאווה שהיא בנתה משהו בארץ ישראל".
"אנחנו לא מחפשים בעיות, אנחנו מחפשים להפריח"
לא ניתן להתעלם מהמיקום בו בחרו חברי גרעין נגב להקים את ביתם החדש, אמנם בשטחה המוניציפלי של ערד - אך בפועל, בלב המדבר. "הציר שבחרנו להתמקם בו הוא מאוד אסטרטגי לערד", מספר גרוס. "זה היה ציר הברחות. את כל הרכבים שהיו גונבים מערד היו גונבים לשם, ובחרנו דווקא להיות שם. ממש התעקשנו על הנקודה הזאת".
אורי ספיר שאותו מזכיר גרוס הוא סמנכ"ל התיישבות ומטה בשומר החדש. הוא מסביר כיצד נבחר השם לשכונה החדשה: "כמה שבועות לפני שפורצת המלחמה, אנחנו פוגשים את מח"ט הנחל דאז יוני שטיינברג ז"ל ומבקשים ממנו להכניס עדרים ומשק משפחתי שישהה במרחב של בא"ח הנח"ל. הוא מברך על היוזמה ונותן את ברכת הדרך, ואז יוצאים למלחמה". שטיינברג, כאמור, נפל בקרב ליד צומת מגן.
לדברי ספיר, הפנייה של חברי גרעין נגב אליו היא לא חריגה - אך פניות מסוגה הולכות ומתמעטות. "יש הרבה מאוד חבר'ה צעירים שרוצים להתיישב היום, אבל יש גם הרבה חסמים - עד לפני 30-40 שנה מעשה ההתיישבות היה הביטוי הכי מובהק של הציונות, אבל לצערי עם תהליכי המשפטיזציה, זה יורד. גם כשהממשלה מחליטה להקים יישובים, זה לא ממש עובד כמו שהממשלה רוצה". לדבריו, ארגונו שואף להרחיב את כמות המשפחות בשכונה - "להכפיל בשנה הקרובה" - ובנוסף, להתחיל תכנון של מבנה קבע, ובכך "לעשות מזה שכונה לכל דבר".
לפי המועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב, בסך הכל צפויים כ-2,000 תושבי מערב תל ערד להיות מגורשים לקראת הקמת כל היישובים המתוכננים במבואות ערד. גרוס מספר כי תושבי השכונה החדשה כבר זכו לכמה ביקורים של בדואים מהאזור. "היו טיפה, באו, שאלו, אבל בוא נגיד שאנחנו ניצבים וחזקים בקרקע. אנחנו מתיישבים בשטח של ערד, אין פה שאלה של מי השטח - אמנם באנו לקצה העיר, אבל אנחנו פה, חיים. אנחנו לא מחפשים בעיות, אנחנו מחפשים להפריח", מבהיר גרוס. "אנחנו רוצים לקדם חקלאות, רוצים לקדם התיישבות. אין פה אצבע בעין לאף אחד - זו התיישבות כמו שבן גוריון ראה את זה. להפריח את השממה".
"אנחנו מודעים למקום שבו אנחנו גרים, אז אנחנו שומרים על המרחב שלנו. אנחנו רוצים להכניס כמה שיותר מהר רועי צאן, כדי לרעות את השטח באישור העירייה וכדי להראות יותר נוכחות. אנחנו שומרים - אני שלשום הלכתי לעבודה אחרי לילה ששמרתי. אנחנו כולנו מתנדבים במשטרת ערד, פתחנו כיתת כוננות כל הגברים. אנחנו מוכנים, לא באיזה 7 באוקטובר, אבל שומרים על האדמה".
מהמועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב נמסר: "תושבי 'מצפה יהונתן' בונים כבר את האליבי לרצח שיתרחש במקום, בו חבורת תומכי עליונות יהודית חמושים עד צוואר מתנהגים כאילו הם במוצב בלב עזה. הג'ומעה דנפירי הבא כבר מחכה להירצח. גם הטיוח ידוע מראש. מאות שנים לפני שהפריבילגים מהציונות הדתית סירבו להשתקע בדימונה וחלמו לעבור לאזור, חיו בו בדואים המשתמשים במרחב. ה'חלוצים', בחוצפתם, 'החליטו' על דעת עצמם שיקבלו וילות באחד מארבעת היישובים היוקרתיים המתוכננים במבואות ערד, שלשם הקמתם יגורשו יותר מאלפיים בדואים תושבי המקום. כמו חבריהם מגרעין חירן, שקיבלו את אדמות אום אלחיראן בחצי מחיר, גם חברי גרעין נגב צפויים לקבל את הנדל"ן בהנחות של 700 אלף שקל ומעלה - מתנת אורית סטרוק והממשלה, שמעשירה את תומכיה ומרוששת את כל השאר. אנו קוראים לתושבי מצפה יהונתן להניח את הנשק. סכנה בפתח".