מהשכול והפייק ניוז להתחלה חדשה: הסיפור של אורלי ברד

אורלי ברד היא אישה חזקה. את זה אי אפשר לקחת ממנה. בשלוש שנים היא עברה דברים שאנשים לא עוברים בתקופת חיים שלמה. בעלה, השוטר אלון ברד ז"ל, נלחם עד הכדור האחרון במחסום מול מסיבת הנובה ונפל לאחר שהציל מאות חוגגים. תוך כדי השבעה, בעודה עטופה באבל עם שלושה ילדים קטנים ואזעקות, נאלצה אורלי להילחם בעלילת פייק ניוז מפלצתית שהציגה אותו כמשתף פעולה, ונאלצה לעבור בית אחרי שקיבלה איומים. כעת, כשהיא נשואה מחדש ליוני, מגדלת משפחה ומוציאה לאור את ספרה "ברד באוקטובר", היא מספרת בראיון חג חשוף ומרגש על התהומות, המאבק על האמת, והאומץ לבחור בחיים דווקא כשנדמה שכל עולמך חרב.

כשמביטים באורלי ברד אגמי היום, בת 37, יושבת בביתה החדש והשקט שביישוב מיתר, קשה להאמין לטלטלה העזה שעברה בשלוש השנים האחרונות. בעיניה יש שילוב נדיר של עצב עמוק ורוך, אך בעיקר נחישות בלתי מתפשרת.
הסיפור של אורלי ואלון ז"ל החל כשהייתה כמעט בת 25. אלון כבר היה אז שוטר, חוקר בתחנות עיירות, רהט וערערה. הקשר ביניהם ניצת במהירות והתקדם בקצב מסחרר. "הכרתי אותו בתור שוטר", היא משחזרת בגעגוע. "הקשר בינינו התפתח ממש מהר. תוך שנה הוא הציע לי נישואים".
הם התחתנו, קבעו את ביתם בבאר שבע והביאו לעולם שלושה ילדים. אלון, שילב בין שירות במשטרה ללימודי משפטים: "הוא היה אמור לעשות את הסטאז' דרך המשטרה, כמו רוב מי שלומד משפטים במערכת מתכנן. באוגוסט, חודשיים לפני שבעה באוקטובר, הוא ממש הגיש מכתב התפטרות. הוא משך אותו חודש לאחר מכן, רק אחרי שעשו לו אין-ספור שיחות עם מפקדים. התוכנית הייתה שהוא יצא לקורס חוקר פרטי בדצמבר, יעזוב את המשטרה וישלב את זה עם סטאז' בחוץ".
אבל לחיים היו תוכניות אחרות. עד החמישה באוקטובר, אלון בכלל לא היה אמור לעבוד במסיבת הנובה. הוא תוכנן לעבוד בדיוני הארכת מעצרים בבית המשפט ביום שישי. רק ברגע האחרון, כשהודיעו לו שהתורנות בבית המשפט בוטלה, הוא החליט לקחת המשמרת במסיבה: "זה היה בשבילו עבודה בשכר - עבודה סופר קלה, מורלית, עם אחלה משכורת לשוטר. הוא יצא מהבית ביום חמישי בערב, לקראת השעה תשע, אחרי ארוחת החג. המידע הכללי שהיה לי זה שהמסיבה היא באזור אופקים. נשארתי בבית לבד עם הילדים".

בשבת בבוקר, עוד לפני שהחלו האזעקות, אורלי כבר הייתה ערנית. בשעה שש וחצי בבוקר אלון כבר היה אמור להיות בדרכו חזרה הביתה בתום החלפת המשמרות. בדיוק ברגעים האלו החלו טילים לעוף מעזה: בשש וחצי דיברתי איתו. הוא אמר לי: 'וואו, את לא מבינה כמה אזעקות יש פה, משהו מטורף. אנחנו מפנים את האנשים, אני לא יכול לדבר, אני אדבר איתך אחר כך'. אלון היה מפקד כוח תנועה באותו לילה - פעם ראשונה שנתנו לו תפקיד כזה, להיות אחראי על כל אלפי הרכבים של המסיבה, לראות שאין נהיגה בשכרות. היו תחתיו עוד חמישה שוטרים. המשימה שלהם באותם רגעים הייתה לקפל את המסיבה ולפנות את האנשים". השיחה האחרונה ביניהם הייתה ברבע לשמונה בבוקר. אלון שלח לה הודעה קצרה: "היה פיגוע משולב, אני בסדר, הכל בסדר".
"מבחינתי, במחשבה שלי, האירוע נגמר", היא משחזרת את התמימות של אותן שעות. "לא ידעתי איפה המסיבה בדיוק. חשבתי שהוא באופקים. לא היה לי טלגרם, לא ראיתי סרטונים. חשבתי שמדובר באיזה אירוע של מחבל אחד או שניים. שירתי בעברי באורים, עבדתי במד"א, ידעתי כמה כוחות יש באזור ולא דאגתי. לא האמנתי שמדובר בסדר גודל כזה, וגם הם בשטח לא האמינו".
אבל השעות נקפו, ואלון הפסיק לענות. האזעקות בבאר שבע לא פסקו, ואורלי מצאה את עצמה מסתגרת בממ"ד. לאורי לא היה טלגרם, בכלל היא לא היתה מאוד פעילה ברשתות החברתיות אז לא הבינה את סדר הגודל, לא ראתה את סרטוני הזוועות שיצאו באותן הדקות. כשהוריו של אלון הגיעו כמתוכנן לכבוד שמחת תורה, אורלי הבינה שהיא חייבת לפעול.

"התחילו הודעות בקבוצת הוואטסאפ של סורוקה, שם עבדתי. כולם שאלו אם כולם בסדר. הבנתי שהוא לא עונה לי כבר מעל שעה. הורדתי טלגרם, התחלתי לראות סרטונים והבנתי שיש בלגן ענקי. אמרתי חבל שאראה משהו שאני לא רוצה לראות כשאני עם הילדים. אמרתי לאמא שלו: 'אני יוצאת לסורוקה, אני חייבת לחפש אותו".

הנסיעה הקצרה משכונה א' בבאר שבע לבית החולים סורוקה הייתה מלווה בחרדה משתקת. "הכבישים היו ריקים לחלוטין, חוץ מאמבולנסים וניידות. אני נוסעת במחשבה שיש מצב שמחבלים מסתובבים עכשיו בבאר שבע. בידיעה שאני יוצאת מהבית ויש מצב שאני בוחרת עכשיו באלון ולא בילדים, בידיעה שגם אני וגם הוא לא הולכים לחזור הביתה. זו מחשבה מאוד קשה לצאת איתה מהבית".
כשהגיעה לסורוקה, התופת כבר הייתה בעיצומה. לא היה מקום לחנות והגורל הביא אותה לחנות ממש מול חדר המתים: "רצתי לתוך המיון. בכניסה פתחו אר"ן, משהו שעושים רק בזירות פיגוע קשות. אין צנזורה, אתה רואה את הפציעות הקשות ביותר בלייב. ישבתי ליד אבא של נועה ארגמני, שראה בלייב בטלוויזיה איך חוטפים אותה על האופנוע. ראיתי אותו משתגע שם. אלפים הגיעו. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה".

אורלי ניסתה לאתר את אלון ללא הפסקה. "במחשבה שלי אמרתי: הוא פצוע. את רואה את הפציעות הנוראיות של האנשים שמגיעים, ואת מכינה את עצמך נפשית: 'תתכונני, הוא הולך להגיע בלי יד, בלי רגל, לא יודעת מה, אבל הוא פצוע'. מבחינתי בנקודה ההיא, זה היה הגרוע מכל שקיוויתי לו".
בסביבות השעה אחת בצהריים, התרחש אירוע מצמרר. אורלי התקשרה שוב לטלפון של אלון - והפעם הייתה מענה: "פתאום עונים. אתה שומע רעש של שטח, דיבורים מרחוק בעברית. ואז אני שומעת מישהו אומר: 'זה אלון, זה אלון ברד מרהט, אתה לא מזהה אותו?'. ואז שומעים טנדר ואיזה נסיעה, והשיחה התנתקה. אמרתי למנהלת שלי: 'הנה, הוא פצוע ועכשיו מביאים אותו'. בדיעבד התברר ששוטר שהיה שכן שלי מצא את אלון מוטל על פניו. הוא סחב אותו כדי שלא יחטפו את גופתו. הטלפון שהיה בכיס של אלון החליק ונלחץ המענה בטעות. השוטר הזה מצא את הטלפון מאוחר יותר על האדמה, לקח אותו ויומיים אחר כך פשוט הניח לי אותו בבית וברח, מרוב שלא יכול היה לעמוד מולי".
בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה הבשורה המרה. "התקשרו אליי מהמשטרה ושאלו איפה אני. כשראיתי שמובילים אותי לחדר צדדי בסורוקה, הבנתי. אמרתי להם: 'זהו. הוא לא פה'. נכנסתי לחדר, ראיתי שם שוטרים, אחות, רופא. קצין שממש נפל על הברכיים מולי ואמר לי: 'אני מצטער, הקצין של אלון זיהה אותו והוא לא איתנו יותר'. נשארתי בלי מילים".

אלון ברד ז"ל נפגע משלושה כדורי קלאצ'ניקוב בגבו בעת שנלחם במחסום על כביש 232. התחקירים המשטרתיים שנערכו לאחר מכן חשפו את גודל הגבורה. "אני בהתחלה חשבתי שהם נלחמו מול שני טנדרים. תחשוב על שוטרים ב-7 באוקטובר: יש להם אקדח עם מחסנית אחת, בלי אפודים. עשרה שוטרים - זה כל התחמושת שהייתה להם. בתחקירים התברר שזאת הייתה שיירה של 14 טנדרים עמוסים מחבלים חמושים. השוטרים הבינו טוב מאוד מה קורה. הם החזיקו את המחסום הזה במשך שעה שלמה כדי לתת לאזרחים ולחוגגים זמן לברוח. הם הקריבו את החיים שלהם. אלון לא ברח, למרות שהיו לו כמה הזדמנויות לברוח. הוא רץ לתוך המחבלים. כשאחד השוטרים אמר לו שיש דרך עפר צדדית למושב פטיש, אלון הפציר בשוטרים לכוון את כולם מהדרך הזו: "בזכות ההחלטות שלו, 2,500 איש מהמסיבה ניצלו וחזרו הביתה. הוא הציל המון אנשים, ומגיע לו הכבוד שלו".
אבל במקום לקבל את הכבוד הראוי לגיבור ישראל, אורלי והמשפחה נקלעו לתוך סיוט נוסף, בלתי נתפס בעוצמתו - עלילת פייק ניוז ברשתות החברתיות.

"זה היה במהלך השבעה", היא נזכרת בכאב. "פתאום קיבלתי טלפונים מחברים. שיתפו ברשת תמונה של אלון מתעודת הגיוס שלו למשטרה, לצד תמונה של מחבל בחולצה כחולה. טענו שאלון הוא איש שב"כ ששיתף פעולה עם החמאס ובגד. זה היה מופרך לחלוטין. אלון בכלל לבש מדי יס"מ שחורים באותו יום, הוא לא היה בבארי אלא בנובה, והוא לא דמה למחבל הזה בכלום. אבל אנשים העלו קונספירציות על ימין ועל שמאל, וזה התגלגל בפרופיל פופולרי מאוד בטוויטר ובפייסבוק, שגם חברי כנסת עוקבים אחריו".

השקר התפשט כאש בשדה קוצים, והפך לאיום על אורלי וילדיה. "אני בכלל באבל על בעלי, על האבא לשלושה ילדים שלי, מלחמה בחוץ ואני צריכה להתמודד עם איומים על החיים שלנו. אנשים כתבו פוסטים: 'למצוא את המשפחה שלו ולמצות איתה את הדין'. מודעת האבל עם הכתובת שלי הייתה מפורסמת. פחדתי שיבואו לפגוע בנו. תוך פחות מחודש ארזתי בגדים, השארתי את הבית כמו שהוא וברחתי עם הילדים לדירה אחרת. אפילו למשטרה לא אמרתי לאן עברתי".

במצב כזה האינסטינקט של רוב האנשים הוא להוריד פרופיל. אבל את החלטת שאת נלחמת...
"יצאתי להילחם על השם שלו כי אף אחד אחר לא עשה את זה בשבילו. הבנתי שמישהו חייב לשמור על השם שלו עבור הילדים שלנו. נסעתי לכנסת עם עורכת הדין שרה חביב, ישבתי מול חברי כנסת, הלכתי לתוכנית של חיים אתגר. עשיתי את זה כדי שחלילה אף אחד לא יוכל לערער במילימטר על זה שאבא שלהם היה גיבור. אם הצלחתי לשנות מחשבה של אנשים ולהילחם בתופעה הנוראית הזאת של הפייק ניוז, עשיתי את שלי". לילדים היא לא סיפרה, רק סיפרה שאבא גיבור, לא בוגד, גיבור.

בתוך החושך העמוק, אורלי מצאה נחמה בקבוצה בשם "אלמניה דרום" - קהילת תמיכה של אלמנים ואלמנות. "זה לא קבוצת היכרויות, אלא מקום שבו תומכים אחד בשני. כבר בשבוע הראשון הגיעו אליי חברים מהקבוצה להראות לי שיש עתיד ואפשר לעמוד על הרגליים".
כמה חודשים לאחר מכן, במהלך ערב בנות עם חברות מהקבוצה, עלה רעיון משועשע: לפתוח אפליקציית היכרויות. "זה היה חצי בצחוק, הומור שחור של אבלים. הייתי בת 33, ואמרתי לעצמי: 'אני לא נשארת לבד'. נכון, חשבתי שמי ירצה לקחת אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, שזה תיק ענקי, אבל רציתי לצאת לסרט, לנשום אוויר, לקבל כוחות כדי שיהיה לי מה לתת לילדים בבית. לא חלמתי שאהיה שוב נשואה".

תוך כדי דפדוף באפליקציה, נתקלה בתמונה של יוני. פניו נראו לה מוכרות - התברר שהוא חבלן משטרתי, וכנראה דרכיהם הצטלבו בעבר.
"מהרגע הראשון לא שיחקתי משחקים. המשפט הראשון שלי אליו היה: 'אני אלמנה של שוטר מהשביעי באוקטובר עם שלושה ילדים קטנים'. אמרתי לעצמי: 'יאללה, שיברח'. אבל הוא לא ברח. הוא בהתחלה נבהל קצת, אבל הצעתי שנזרום. תוך כמה חודשים הוא בא ואמר לי: 'עשיתי טעות, אני רוצה את הכל. אני לא נותן לך לברוח'. עברנו לגור ביחד במיתר, לקחתי סיכון ענקי בשבילי ובשביל הילדים - ושנה לאחר מכן הוא הציע לי נישואים. בדיוק כמו אלון, שהציע לי נישואים אחרי שנה".
החיים החדשים שבנו במיתר מביאים איתם מורכבות, אך גם ריפוי עמוק. "הילדים קיבלו אותו מדהים. הקטנה, שהייתה בת שנה וארבע כשהוא נכנס לחייה, קוראת לו 'אבא' לכל דבר. הגדולים קוראים לו יוני, אבל כשמגיעים חברים הם מסבירים בטבעיות: 'יש לנו את אבא יוני פה ואת אבא אלון בשמיים'. יוני מקלח, מרדים, דואג להכל".

ההחלטה להמשיך הלאה ולהתחתן מחדש גררה גם ביקורת מצידו של הציבור. אורלי ידעה שיהיו ביקורות: "ביקורת מאנשים שלא מכירים אותי בכלל לא מעניינת אותי. אנשים קרובים - אני מבינה שהיה להם קשה לעכל. המשפט הנדוש הזה, 'החיים חזקים מהכל', הוא המשפט הכי נכון בעולם. לקראת יום הזיכרון שמעתי ראיון עם ילדה בת 18 שאבא שלה נהרג כשהייתה קטנה, והיא סיפרה שהיא גדלה בבית שבו אמא שלה הייתה עצובה כל הזמן. אמרתי: 'אני לא רוצה את זה בשביל הילדים שלי. אני רוצה שיגדלו בבית שמח למרות הכל. חברה טובה אמרה לי טיפ מנצח: 'כל החברות שלך שמעבירות ביקורת הולכות לישון בלילה עם הבעל שלהן. את ישנה לבד - שאף אחד לא ישפוט אותך'. יוני לא בא להחליף את אלון, ואלון הוא לא יוני. לכל אחד יש את המשבצת שלו. המשפחה של אלון, אגב, תומכת בי מדהים. אמא שלו, שאלון היה בנה היחיד, שמחה לבשל קוסקוס ליוני בערבי שישי. היא לקחה אותו כמו בן".

בימים אלה, לקראת ראש השנה, אורלי פורצת בדרך חדשה לגמרי. היא עזבה את עבודתה הוותיקה בבית החולים סורוקה כדי להתמקד בהרצאות ובספרה החדש, שיוצא לאור לאחר קמפיין הדסטארט מצליח שגויס תוך חודש בלבד.
לספר קוראים "ברד באוקטובר" בהוצאת אופיר ביכורים - שם שנושא בחובו משמעות כפולה ומצמררת. "ברד הוא שם המשפחה של אלון ושלי, אבל 'ברד באוקטובר' מסמל גם סופה בלתי אפשרית. אין ברד באוקטובר בישראל. זה מייצג את התדהמה, האירוע הבלתי נתפס והסערה שנחתה על חיינו".
הספר משלב בתוכו את סיפור חייה בשלוש השנים האחרונות, כולל חשיפת תחקירים משטרתיים, שיחות נפש כואבות, ברקוד הסורק לסרטון הקרב של אלון, והתמודדות החשופה עם עלילת הפייק ניוז.
"כתבתי את הספר בלי פילטרים", היא משתפת. "רציתי להוציא ממני את הכל. להנציח את אלון הגיבור, להעלות את המודעות להרס של פייק ניוז, ולהראות מה עוברת אלמנה צעירה. אבל המסר הכי חשוב בספר הוא מסר של תקווה. לאף אלמנה ולאף אדם שחווה אסון לא מגיע לשבת בבית ולחשוב שהחיים שלו נגמרו. אם הספר הזה ייתן אומץ לאלמנה אחת לצאת קדימה ולבחור בחיים, או יגרום לילד במקלדת לחשוב פעמיים לפני שהוא כותב שקרים - אני את שלי עשיתי".

כשנכנסת השנה החדשה, אורלי ברד אגמי עומדת כסמל לעוצמה נשית, נחישות ואהבת אדם. מתוך שברי השבעה באוקטובר, מתוך השכול והשקרים, היא הצליחה לעמדו שקופה, להתחיל מחדש, להגן על כבוד בעלה המנוח, ולבנות עבור ילדיה בית מלא בצחוק, יציבות ואהבה.
"אני חיה בשלום עם עצמי ולא עשיתי שום דבר רע", היא מסכמת בחיוך של אופטימיות זהירה. "אני יודעת שאם המצב היה הפוך ואני לא הייתי פה, לא הייתי רוצה שאלון יישאר לבד בגיל 38 עם שלושה ילדים. נתנו לנו צ'אנס חדש לבנות את החיים - ואנחנו בוחרים בחיים בכל יום מחדש".

ברד באוקטובר בהוצאת אופיר ביכורים, בקרוב בחנויות