מזה כשבוע, תושבי עיר שלמה מסתובבים ללא שינה, ממלמלים לעצמם "זה לא חלום", ולראשונה מזה זמן רב - מעזים לחלום בענק. הפועל באר שבע תעלה הערב (שלישי) לדשא של אצטדיון טדי, בניסיון להגשים חלום, לעשות היסטוריה, לשבור שיא נוסף - כל התיאורים הקלישאתיים נכונים - ולזכות בגביע המדינה. בעונה בה הוכתרה הקבוצה כאלופת המדינה, המילה "דאבל" אחראית באופן כמעט ישיר לנדודי השינה הקולקטיביים.
טור זה נכתב בשעה 10:00, עשר שעות וחצי לפני שריקת הפתיחה. למי שאינו אוהד כדורגל, פרק הזמן הזה נשמע ממושך, אולם עבור האוהדים מדובר בשעה שבה לגיטימי להתחיל את המסע לכיוון ירושלים. ככל שיעברו השעות, יעשו את דרכן יותר ויותר מכוניות מהדרום - אבל לא רק - לעיר הבירה, לקראת התמודדות שאין לדעת כיצד תסתיים. מצד אחד, מכבי תל אביב מגיעה אחרי ההפסד בטרנר ולכאורה עם פחות סיבות להיאבק, אבל מצד שני, כמו שאמר לי חבר, "הכל פתוח, בטח כשמדובר במכבי".
בכפוף לכל כללי העמה יעמיק, אוהדי הפועל באר שבע מעזים היום להגיד את המילה "דאבל". אחרי עונה סוערת, שהגיעה אחרי אכזבה עמוקה בעונה שעברה, יש תחושה שההישג חסר התקדים עשוי להיות אפשרי. זאת גם הסיבה, ככל הנראה, שהלחץ כה אמיתי - מי רוצה להגיע עד לארץ המובטחת, אבל לא להיכנס אליה? בטרנר שרים "ככה כל חיי חונכתי, להסתפק במה שיש" - אבל אולי השנה "מה שיש" הוא לא מעט בכלל?
אי אפשר להתחמק מזה - ההפסד למכבי חיפה במוצאי שבת הוציא את האוהדים מהאופוריה בה היו. הצביטה שחשנו בלב בעודנו יושבים ביציע הדרומי, מעודדים - וסופגים חמישה שערים, הייתה גם אולי סוג של שעון מעורר. תזכורת חשובה לכך שהבלתי שבירים של קוז'וך עלולים גם להפסיד, ושאי אפשר להגיע בזחיחות לשום משחק, אף פעם - גם לא במשחק שבו מוענקת לך האליפות. ומהצד השני, טוב שההשכמה קרתה במשחק שבו טכנית לא היה על מה להילחם. אם אכן היא הורידה את השחקנים ואת הקהל לקרקע, יכול להיות שההפסד לחיפה יירשם בהיסטוריה דווקא בתור דבר טוב שקרה להפועל באר שבע.
עונת 2025/2026 הייתה עונה משוגעת. החטופים שחזרו, המלחמה עם איראן - שגרמה לסיטואציות מופרכות כמו אימונים שנקטעים בגלל ירי טילים ויצרה עומס משחקים בלתי רגיל, שחקנים שעלו ברמה והפכו לנכס לקבוצה, רכש שהצליח להשתלב בצורה המיטבית, ומעל הכל - אליפות בטרנר, על הראש של מכבי, עם גול מרגש ורומנטי של מיגל ויטור, כשבמקביל המתחרה על התואר לא מצליחה לנצח את הפועל פתח תקווה. זו הייתה עונה היסטורית, וככזו, עמה יעמיק, ראוי שהיא תסתיים בהישג היסטורי. אז מה צריך היום? עוד נגיחה אחת של מיגל, עוד פריצה אחת של קנגוואה, עוד כדור ברשת של איגור - ובאר שבע לא תרד.