מאיטליה באהבה

הוא הגיע מצפון איטליה, היא מראשון לציון. הם נפגשו במטבח של הוסטל מרוחק באוסטרליה, עברו דרך דירה עם קרטוני פיצה מתחת למיטה, ובסוף מצאו את הבית שלהם דווקא בנגב. היום, כשהם מפעילים את "פיאצה כרמית" החדש שלהם ביישוב כרמית, שף סטפנו ומאי מוכיחים שפיצה היא לא רק אוכל - היא שפה, קהילה וגשר בין תרבויות.

שעות הבוקר המוקדמות ביישוב כרמית בנגב. השמש צובעת את היישוב בגוונים שבימים טובים יכולים להזכיר את השקט של הכפרים באיטליה. לשיחה יושבים שף סטפנו (30) ומאי (31) הוא שף איטלקי עם מבטא מתגלגל, היא קצינה במילואים ובת הזוג, השניים מפעילים את הדבר הכי קרוב שיש לטוסקנה בנגב. מה שהתחיל ממגשי פיצה בדירה בראשון לציון הפך לסדנאות, אירועים, משלוחים והגיע עד לפו טראק ופיאצה קטנה באמצע המדבר.

השניים מאורסים וכבר חושבים על חתונה בקרוב ואיך לא, סיפור האהבה שלהם מתחיל במטבח בהוסטל באוסטרליה: "הכרנו לפני כמעט שמונה שנים," משחזרת מאי בחיוך. "אני טסתי לטיול אחרי צבא שתכננתי שנים. סטפנו הגיע מאיטליה לחפש עבודה אצל אבא שלו, שהיגר לאוסטרליה כמה שנים קודם לכן. היינו באותו ההוסטל וסטפנו היה מכין בכל ערב ארוחות לכל החבר'ה שלו" מספרת מאי.
סטפנו צוחק כשהוא נזכר במפגש הראשון: "מאי ניסתה לבשל פסטה 'בריאה' ללא גלוטן מקינואה, והכל התפרק לה. הסתכלתי עליה ושאלתי אותה מה היא עושה, היא הסבירה שהיא מנסה לבשל פסטה בריאה ואמרתי לה - 'בואי תאכלי ריזוטו איתנו'". מאי מוסיפה: "זה היה הריזוטו הכי מטורף שאכלתי בחיים. שם הבנתי שהוא שף, ושם גם התחיל החיבור".

השניים החלו לצאת ואחרי שבועיים סטפנו כבר השאיר בידי מאי החלטה: " הוא אמר לי שהוויזה שלו עוד מעט נגמרת, הוא כבר היה שנה והתכנון שלו היה לחזור לאיטליה. אמר לי מה אני חושבת אם כדאי לו להישאר ולהאריך לעוד שנה. אני אמרתי שאנחנו יוצאים שבועיים והיא לא יכולה לקבל החלטה כזו בשבילו. אחרי עוד שבוע הוא שוב חזר ואמר שהוא מרגיש שיש בינינו משהו מיוחד ושהוא ישמח לא לסגור את הדלת לקשר שלנו ושבעתיד זה אולי יעבוד" כשנראה היה שסטפנו מכין את הקרקע לעלייה שלו למטוס חזרה לאיטליה הוא החליט להישאר: " הייתי כל כך מופתעת מהתשובה שלו, שהייתה כזאת בוגרת, שזה השלב שהתאהבתי בו כנראה. הוא האריך את הוויזה ונשאר איתי ואחרי שנה הגיע איתי לישראל". בלי לדעת מילה בעברית ובלי קשר קודם לישראל, סטפנו החליט ללכת בעקבות האהבה. שבע שנים לאחר מכן, הוא כבר מרגיש חצי ישראלי, למרות שיש דברים שעדיין קשה לו לעכל.

איטלקים וישראלים די דומים לא? אנשים חמים עם חוצפה...

"יש את החוצפה הישראלית ויש את האיטלקית. באיטליה יש יותר קלאס וסטייל לחוצפה, פה זה 'יאללה, תעשה'. לקח לי זמן להבין את הדרך הזאת. עד לא מזמן לא הבנתי מה זה באמת ה'יהיה בסדר' הישראלי. כולם אומרים את זה, אבל אם אתה עושה משהו לא טוב, אז זה לא יהיה בסדר. היום, אחרי שבע שנים, הבנתי שזו הדרך הישראלית לשרוד קשיים, ואימצתי אותה גם לעצמי".
מאי מספרת על הקושי המקצועי שלו בתחילת הדרך: "העבודה הראשונה שלו בארץ הייתה במסעדת שף בראשון לציון. סטפנו הוא פיציולו, הוא מאוד מקצועי ובישראל לפעמים אומרים 'נסתדר, יהיה בסדר' היה לו קשה, אבל בסוף הוא למד לעשות שילוב", "לקחתי את הבסיס האיטלקי והוספתי את האלתור הישראלי כדי שייצא משהו טוב" מוסיף סטפנו.

הדרך לעצמאות לא הייתה מתוכננת. זה התחיל מטאבון שקיבלו במתנה והמשיך לארוחות קטנות בביתם בראשון לציון. "התחלנו בקטן ולאט לאט הגענו למצב שהיו לנו קרטוני פיצה מתחת למיטה ושקים של קמח בארון הבגדים בדירת חדר בראשון לציון" נזכרת מאי. "רצינו שקט מהעיר, רצינו בית עם קרקע. הרגשנו שהבית בראשון הוא קטן מדי ואנחנו רוצים לגדול, אנחנו רוצים להתפתח. פתחתי יד 2 ופשוט סיננתי רק יישובים ומושבים, ונסענו מצפון ועד דרום. אמרנו, אנחנו זורמים, לא אכפת לנו איפה, רצינו בית קרקע גדול, חדש, אמרתי שאולי אנחנו קצת חיים בסרט, אבל אנחנו מחפשים. עשינו יום דרום והגענו לכרמית. אני בחיים לא שמעתי לא על כרמית ולא על מיתר אבל כשיצאנו מהרכב ודיברנו עם אנשים במכולת הם היו כל כך נחמדים שהרגשנו שזה המקום".
סטפנו בשלב הזה כבר נדבק בישראליות: "מה השתגענו? מדירת חדר ל4 חדרים, בית כזה גדול, בנגב, מקום שלא ידענו שקיים. אבל אמרתי יהיה בסדר".

כבר שלוש שנים שהם בכרמית, והם מודים שהקהילה היא זו שמחזיקה אותם כאן, במיוחד בימים קשים. "אנחנו מאוד אוהבים את היישוב. כשעברנו לכאן לא באמת הבנו את הכוח של הקהילה פה. אנחנו מגלים אותה כל פעם מחדש, וזה פשוט מדהים. אנשים שהתחילו כלקוחות ונהיו חברים ועושים ארוחות שישי ביחד, ואנחנו מכירים הכל על הילדים שלהם, ועושים להם את הבר מצוות ואירועים פרטיים, ודברים שהם סופר מרגשים. ואנחנו ממש מפתחים את עצמנו כאן. אני חושבת שחלק מהעניין זה שאנחנו רוצים דווקא להביא את הייחוד שלנו למקום כזה, ליישוב קהילתי בנגב, שאין כאן כל כך דברים בסגנון, באזור, ודווקא להביא את הייחודיות של סטפנו ואת החיבור. אנחנו רואים את העסק שלנו בתור האוכל שמחבר בין האנשים. כלומר, האוכל זה האמצעי, אנחנו אוהבים להכיר את האנשים, את הלקוחות, את הקהל שלנו, לדבר איתם, לשמוע מאיפה הם באו, מי הם, מה הם אוהבים, וממש לפתח מזה איזושהי גם מערכת יחסים, לא רק האוכל, קח פיצה ולך".

"בישראל יש משהו שאין בשום מקום אחר" אומר סטפנו, "הנשמה של האנשים. כשהייתה המלחמה ומאי הלכה למילואים בפיקוד העורף, נשארתי לבד. השכנים פשוט לא נתנו לי להיות לבד. היינו 3 משפחות יחד בממ"ד, זה כוח שקיים רק פה".

סטפנו, אתה לא יהודי, המשפחה שלך באיטליה לא לוחצת עליך לחזור כשקורה פה משהו?

"כל הזמן," הוא מודה. "במיוחד כשיש מלחמות או אזעקות. אמא שלי יותר מקבלת, אבא שלי פחות. הם חושבים שאני קצת משוגע. אבל אני מרגיש פה טוב. אני לומד פה דברים על הנשמה שלי שלא הייתי לומד בשום מדינה אחרת. אני רואה את הדרך של היהודים, את החוזק שלהם, וזה ממלא לי את הלב".
אבל למה ישראל, יכולתם לגור בשקט של איטליה?
סטפנו: "אני שואל את השאלה הזו כל יום ועובדה ששבע שנים ואני עדיין פה. אני לומד הרבה דברים על עצמי פה.אולי אני משוגע אבל אני מרגיש טוב פה, עם כל הבעיות. אנחנו הגענו לפה כשהיתה קורונה וסגר. זה נגמר אמרנו יופי, שמש, נהנה מישראל ואז מבצע צבאי, מלחמה, שבעה באוקטובר, איראן ובכל הזמן הזה מאי עושה הרבה מילואים. אז היו תקופות שהייתי לבד. אז אחרי השבעה באוקטובר באמת נסעתי לאיזה תקופה לאיטליה כי מאי היתה במילואים. אבל נגיד במלחמה נגד איראן נשארתי. יש לי מה לעשות פה. יש לי יותר חברים, יותר קהילה. סיימתי לעבוד והשכנים היו אומרים לי בוא אלינו. באחד הערבים נפגשנו והיתה אזעקה והייתי עם עוד 3 משפחות בממ"ד. זה הכוח של הקהילה".

במהלך השבוע, השניים עובדים בעיקר בסרוויס ערב שכולל סלטים פסטות ופיצות: "אנחנו מוכרים אוכל איטלקי טעים, את הסלטים, פסטות, פיצות, קינוחים שסטפנו מכין. אנחנו גם עושים אירועים וסדנאות. מארחים אצלנו או מגיעים לאנשים הביתה או למשרד לסדנאות פיצה או פסטה. הפרויקט החדש שלהם, "פיאצה כרמית", הוא הגשמת חלום. עבור סטפנו ומאי, הפוד-טראק הוא לא רק עסק, אלא ניסיון לייצר פיאצה אירופאית אמיתית בלב הנגב - מקום מפגש לקהילה, עם מוזיקה טובה ואוכל ללא פשרות.
"קראנו לזה פיאצה כי זה המקום שבו כולם נפגשים. כמו שיש באירופה בעיקר, זה איזושהי כיכר מרכזית, אין שם תנועה של רכבים, אנשים נפגשים שם לאכול, לשתות, לדבר, ליהנות ביחד, חברים, משפחה. וזה מה שאנחנו רוצים לעשות כאן, לאפשר מקום לקהילה, לאנשים שמחפשים אוכל טוב וחוויה אישית, לבוא וליהנות מהאוכל, שתהיה מוזיקה טובה, שיהיה אווירה טובה, ושיהיה מקום באמת לקהילה לצאת אליו, להיפגש בו. ולשמחתי זה כבר משהו שאנחנו רואים שקורה, שיש כאן אנשים שבאים כבר קבוע, ופתאום פוגשים חברים, ומצרפים שולחנות, ויושבים ביחד" ," מסבירה מאי. " הרגשנו שאנחנו רוצים באמת לעלות שלב בעסק שלנו. הפודטראק פעיל כרגע בשני עד חמישי בערב, ובשישי בבוקר עד הצהריים, ששישי הוא מותאם לקונספט של בוקר יותר, שהדגש הוא באמת יותר על הקפה, על המאפים, על הכריכים מהבצק של סטפנו, דברים שהם באמת מיוחדים ומותאמים לשעת בוקר.

סטפנו, איך אתה מסתדר עם חוקי הכשרות?

סטפנו צוחק: "אני בעל העסק, אבל אסור לי להדליק את הטאבון שלי. אבל אני מקבל את זה באהבה. המטרה שלי היא החיבור עם האנשים. אם בשביל שהם יאכלו וייהנו אני צריך שמישהו אחר ידליק את האש - זה בסדר גמור".
לשבועות, הם התכוננו עוד לפני : "שבועות זה החג שלנו," אומרת מאי. "אנחנו עושים חגיגה היום, חמישי בבוקר, כי זה ערב חג. נמכור שם גם את הבצקים של סטפנו, גבינות, מארזים ואת הפסטו של הסבתא של סטפנו".

לסיום, מה החזון הגדול?
"אנחנו רוצים להפיץ טוב," מסכמת מאי. "להפיץ את איטליה פה בנגב, ובהמשך בכל ישראל. אבל בדרך שלנו -לאט לאט כמו שסטפנו אוהב להגיד". וסטפנו מוסיף במשפט אחד שמסכם את הכל: "אני פשוט רוצה לעשות דברים בטוב, ולראות את האנשים נהנים. זה הכל".