בפברואר 2020 הקימו ליה מוקחגולי ואלעד לוי, שני צעירים בני 27 את העסק הראשון שלהם, בר מסעדה בשם בסטורי. השניים עבדו יחד במסעדה אחרת במשך לא מעט זמן עש שהחליטו לקפוץ למים העמוקים ולפתוח מסעדה ראשונה יחד. כמעט 7 שנים אחרי, המסעדה בתחנת הדלק הדי שוממת בבאר שבע הפכה לסנסציה, זכתה בתואר המסעדה הטובה ביותר בישראל כשהיא גוברת על שמות גדולים ומוכרים והפכה למקום החם ביותר בבאר שבע, כזו שצריך לסגור אליה מקום יותר מחודש מראש, כזו שמגיעים אליה ממרכז הארץ וצפונה מזה במיוחד. את התואר הם קיבלו בזכות ולא בחסד. מנות מוקפדות, טעמים יוצאי דופן ויציאה מהקופסה שנדיר במחוזותינו, קוקטיילים עמוסים בכל טוב, שילובים מרהיבים ובעיקר, אווירה שלא תמצאו באף מקום אחר. שיק תל אביב עם פוזה באר שבעית, מה שאומר בלי פוזה בכלל. מה"שלוום" בכניסה ועד הצ'ייסר על חשבון הבית, הבסטורי מביא לסועד את החבילה השלמה.
עכשיו, אחרי שכמעט בכל ערב הם שמעו את השאלה "למה אתם לא גדלים? למה אתם לא עוברים למקום שיכיל יותר אנשים" הם עושים את הצעד המתבקש ועוברים. בחודשים הקרובים הבר הידוע יעבור למיקום חדש בעיר העתיקה בבאר שבע. אבל כמו כל דבר אצל השניים, הוא יעבור במידה הנכונה. יותר אנשים אבל לא יותר מידי, האינטימיות של המקום תישמר, המבטח הפתוח יישאר פתוח פשוט לקצת יותר אנשים: "הגענו למצב שאנחנו מוכנים לעשות צעד נוסף, ללכת למקום שהוא קצת יותר גדול" אומר אלעד: "זו ההזדמנות שלנו גם לגדול וגם לתקן ולשפר דברים שאנחנו פגשנו בשבע השנים האלה שיכולים להיות יותר נוחים. יותר נוחים לנו, לצוות, טעויות שעושים כשאתה צעיר עם עסק ראשון. דברים שאתה מבין אחרי שאתה צובר ניסיון. אז זה יהיה יותר גדול, יותר מרווח אבל עדיין יהיה אנחנו" אומרת ליה ואלעד מסכם: "אנחנו שומרים על מה שמייחד את הבסטורי שומרים על האינטימיות ועל זה שזה יישאר עם יחס מאוד אישי. בסוף, הצוות שלנו הוא מאוד גדול, יש פה 10-11 אנשי צוות על 30 אורחים בכל רגע נתון, זה מטורף. אנחנו רוצים לשמור על זה. אנחנו לא אנשים שקופצים מידי, כשאנחנו מרגישים מוכנים אנחנו עושים. ללכת לפתוח עוד 4 מסעדות ואז מה? אנחנו רוצים להמשיך בקו שלנו, משהו קטן, אינטימי, שיש לנו שליטה עליו".
מה למדתם על עצמכם מהיום הראשון שפתחתם עד היום?
ליה: "וואו. אני בנאדם אחר לגמרי. אני מרגישה שנכנסתי בן אדם אחד לדבר הזה ואני בנאדם אחרי לגמרי היום. כאילו לא ידעתי כלום. הכל שונה ב180 מעלות. בפרופורציה, בהסתכלות על דברים. לי אישית זה הוכיח שכמה שהתחום הזה קשה וסיזיפי זה בסופו של דבר מה שהופך אותי למאושרת, זה מה שעושה אותי שמחה.
אלעד: "מה שהשתנה זה בעיקר עניין הביטחון. בהתחלה יש הרבה פחדים והרבה לחץ ואז מפעם לפעם, מאורח לאורח שיוצא מפה, מהתגובות הטובות, הביקורות, אתה מייצר לך איזשהו ביטחון להמשיך לעשות את מה שאתה עושה. עדיין, זה הרבה מעל מה שציפינו. לא ציפינו להצלחה כזו ואני לא בטוח שאנחנו מבינים בכלל מה עשינו. להביא אנשים מחוץ לעיר למסעדה בבאר שבע, בתחנת דלק זה לא משהו שקורה. אני לא מכיר בהרבה מסעדות שמביאים אנשים מחוץ לעיר במיוחד. זה פסיכי. ועדיין, אנחנו ממשיכים לעשות את זה כל יום. אנחנו לא עוצרים ונחים. אנחנו לא אומרים וואו ראית איזה יופי זכינו במסעדת השנה. לא. אנחנו אומרים יאללה, מחר סרוויס. מחר יש בנאדם שהזמין מקום לפני חודש וחצי וצריך לתת לו תמורה לחוויה שהוא מצפה לקבל".
עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה, אתם צריכים לשמור כל ערב על רף מאוד גבוה
אלעד: "ברור. אתה צריך לבוא כל יום ולהוכיח. אנשים באים עם ציפייה. אתה חייב לדייק. זה לקום עם חרדות בבוקר. זה להוציא מנה, לראות ולהסתכל שהן חוזרות ריקות לשטיפת כלים. אתה מרגיש את האחריות"
ליה: "ברור שאנחנו מרגישים את האחריות וזה גם מה שאנחנו מעבירים לצוות שלנו בבריפים. בסופו של יום, כל מי שעובד פה, מלצרים, ברמנים או טבחים, כולם יודעים שיש עליהם אחריות פה. ברור שכל אחד מגיע עם משהו מהבית, אבל זה לא אמור לעניין את האורח. הוא הזמין מקום ליום נישואין שלו, הוא מגיע מחיפה ברכבת עם אשתו והזמין מקום חודשיים מראש, הם צריכים לקבל את ההכי טוב, לא משנה מה הבאתי איתי מהבית. החוויה מאוד מאוד חשובה לנו, אני תמיד אומרת לצוות שלנו שיחשבו שהם מארחים עכשיו את המשפחה שלהם, תתנו להם את כל החוויה. אני חושבת שיש לנו פה המון המון אחריות, לראות אורח שאומר שמעתי על המקום וניסיתי להשיג מקום המון זמן אז יש פה בילד אפ
מצידו, יש לו ציפייה והאחריות שלנו לתת לו את החוויה שהוא מצפה לה".
לאורך כל השיחה ליה ואלעד חוזרים על אותה המנטרה, הסוד הוא בפשטות, והם פשוט אוהבים את מה שהם עושים. הוא אוהב לבשל, היא אוהבת להכין קוקטיילים, הם אוהבים לארח: "אנחנו מבחינתנו קמים בבוקר ובאמת עושים את מה שאנחנו אוהבים. בסופו של יום יש פה שני אנשים שאוהבים להאכיל ולשכר אנשים. אנחנו לא אנשי עסקים, אנחנו בסוף טבח וברמנית".
לליה לדוגמה, מאוד חשובות הביקורות מהאורחים. היא מתקשרת לאורחים, מבררת מה היה פחות טוב, אם היה: "אני לוקחת את זה אישי כי בסופו של יום אני מארחת אנשים בבית שלי, שהכניסו יד לכיס ובחרו בי לחגוג את השמחות שלהם. יש עליי אחראיות, אם אני לא אקבל את הביקורת הזו, טובה או רעה, אני לא אדע מה לשמר ומה לשפר. אנחנו ממש מתייחסים לכל ביקורת, מה אנחנו יכולים ללמוד מזה זה לא מובן מאליו".
אלעד: "גם טבח רוצה את הביקורת. בגלל זה אצלנו אנחנו לא מחביאים את הטבחים, הכל בחוץ, אתה רואה אותם והוא רואה אותך. מה זה שווה אם אתה מכין משהו ואתה לא מבין מי יושב מאחורי הצלחת. הוא רואה את הצלחת, הוא טועם ומוציא לאורח ומקבל את הגושפנקה באמת. הביס הראשון, התגובה שלו מוכיחה ישר אם הצליח במנה או לא. זה משהו שאתה לא מקבל במטבחים סגורים".
ההתחלה של הבסטורי לא היתה פשוטה. מצד אחד קיבלו פידבק מיידי וחיובי מצד שני, הם מצהירים שלא הצליחו לעבוד בנטו שנה שלמה רציפה. הם פתחו בפברואר 2020 וחודש וחצי אחרי ישראל נכנסה לסגר בגלל הקורונה. פתחו שוב כדי לסגור בסגר נוסף. ואז מבצע צבאי, מלחמה, שבעה באוקטובר, איראן 1, איראן 2, והכל לעסק חדש. מסעדנים רבים מודים שקשה מאוד להצליח ככה בישראל, אבל אלעד וליה מדגישים כי מעולם לא חשבו על אופציה אחרת :"קודם כל בהתנהלות שלנו אנחנו כנאה לא אנשי עסקים גרועים משלמים לכולם ובזמן, לא חייבים לאף אחד שום דבר. התנהלות כלכלית נכונה ובעיקר ההבנה שזה החיים שלנו. אין לנו ילדים. זה הילד שלי וזה הילד של ליה".
ליה: "אם היינו מבינים אפילו בחודש חודשיים הראשונים שאנחנו לא בכיוון, שאנשים לא מבינים או לא רואים את זה כמונו לא היינו נלחמים. אבל וואלה, עשינו משהו שאנחנו אוהבים ואנשים אוהבים את זה גם. אז נכון, קשה. המדינה לא עוזרת כי כל פעם סגרנו שאין לנו תזרים קודם. נפלנו כל פעם בין הכיסאות של המענקים. אבל זה הילד שלנו. לא מוותרים על ילד".
אלעד וליה הם אנשים מאוד שונים בהוויה, לפחות כלפי חוץ, השותפות ביניהם משלימה אחד את השני. ליה יותר אנרגטית, יותר מוחצנת ואלעד יותר מיושב או מופנם. השניים מצהרים שדווקא העובדה שהם הפכים גורמת לזה לעבוד : "אם שנינו היינו אותו הדבר זה לא היה עובד. אנחנו משלימים אחד את השני. אם זה לא היה לא היינו יכולים להיות שותפים".
השניים גם מדגישים, כמעט כמו כל אחד בסצנה הקולינרית, את הבעיה הגדולה ביותר, המחסור בעובדים, או כמו שהם מכנים את זה מחסור בעובדים טובים: "אני לא מאלה שאומרים עדיף עובד ב50 אחוז מכלום. לא. אני לא מתפשר על האיכות, כמו באוכל גם בעובדים" אומר אלעד: "אנחנו נכנסים לעבוד. אם אין מארחת אז ליה תהיה היום מארחת ומחר אני אהיה. חצי מהזמן תמצא אותי עם מגב בשירותים או במטבח. אנחנו לא מתפשרים על רמה והחוויה שאנחנו רוצים להעביר. בגלל זה אנחנו לא נתפשר ונגיד טוב תביא מישהו. לא. אתה תבוא ותפגוש את ליה בדלת, את הטבח עם מגב, אותי ממלצר. אנחנו יודעים לעשות הכל, אנחנו רוצים עובדים אבל עובדים טובים, שיעבירו את מה שאנחנו רוצים להעביר בחוויה שלנו".
אז לסיום, מה צפוי בבסטורי החדש?
"אתה תקבל את אותה החוויה שאתה מקבל פה. המקום יהיה קצת יותר גדול, קצת יותר מרווח אבל עדיין אינטימי. יהיה שינוי בתפריטים אבל יש לזה עוד זמן. יש כמה חודשים עד המעבר. בסוף הגענו לנקודה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות את המעבר כשאנחנו יודעים שמה שאנחנו יודעת לתת ניתן גם שם".