את הצפירה אמש, שמסמלת את תחילת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שמעה אורלי פינקלשטיין במתחם מסיבת הנובה, בה נרצח אחיה, ליאור טקאץ'. "הפכנו להיות קבוצה של משפחות שכולות", היא מספרת. "זה התחיל מעוד שני חברים שהיו עם ליאור במסיבה, ואז הצטרפו עוד משפחות מבאר שבע, וזו הפכה להיות כמו קבוצת תמיכה כזו, של בערך שבע משפחות, שנפגשת כל שישי בערב, ועושים גם את הדברים האלה בימים האלה".
"אני כל יום שואלת את עצמי איך הפכתי להיות חלק מזה", היא אומרת בכנות מכאיבה. "מה אני קשורה? כל יום אני אומרת לעצמי שבא לי להיות בן אדם רגיל, ולא חלק ממשפחת השכול. זה משהו שתמיד יהפוך אותי להיות בן אדם לא רגיל שמסתכל על זה בתור יום זיכרון לאומי, שמגיעים לו רגעים שמחים והוא באמת שמח בהם, בלי שזה דוקר לו בלב. רוב האנשים מחכים לשבת, רוב האנשים שמחים ביום ההולדת שלהם, אנשים מתכוננים לקראת חגים - אבל כל הדברים הבסיסיים האלה הפכו לכואבים".
היא אומרת כי השיוך למשפחת השכול, לא כל שכן כקרובת משפחה של נפגע פעולות איבה, אינו נתפס עבורה עד היום, שנתיים וחצי לאחר הרצח של אחיה הצעיר. "בסוף כן, הוא לא היה חייל, שאתה מחזיק בראש אי שם שאין מה לעשות, יכול להיות שהוא ייפגע. הוא לא היה לוחם, הוא סך הכל הלך לרקוד. הוא לא ידע שהוא ישמש מגן אנושי. הוא ומאות כמוהו. יצא לי לחלום שפתאום מודיעים לי שמצאו את ליאור, וממש היה לי בראש את המשפט שאני לא אחות שכולה יותר. אני חושבת שזה מין רצון פנימי להיות בן אדם רגיל ולא להיות חלק מהמעגל הזה, שבאמת שילם את המחיר הכי כבד שיש".
את ההכנות לקראת הביקור בבית העלמין עשתה אורלי "עם ניתוק רגשי מאוד גדול. בשבילי יום הזיכרון הוא לא יום שונה מהותית מימים אחרים, כי הכאב הזה שם כל הזמן, כל הזמן. פשוט משהו בימים הרשמיים מציין זמן שעבר או פוקוס של החברה לזה. אני פחות מגיעה לבית העלמין, אני יותר מגיעה לפינה שעשינו לזכרו בבית הקפה שהוא אהב בפארק הסופרים, או למתחם הנובה. בבית העלמין פשוט קשה להיות, ואני לא מבינה מה אני עושה שם. מסתכלת על המצבה ואומרת 'איך זה יכול להיות, מה אתה עושה פה, מה אני עושה פה'. אני עד היום לא מעכלת את זה. יש משהו שכן חלחל יותר, בכל זאת עברו שנתיים וחצי, אבל עדיין אני במקום של 'איך זה יכול להיות שאתה לא כאן. ולמה'".
"אחד הקשיים הכי גדולים עם הזמן, זה שיש לי שני ילדים שלא מכירים אותו - בת 5 שפגשה אותו כשהייתה בת שנתיים, וילד שנולד חודש וקצת אחרי, שלא מכיר אותו. אז ילדה בת 5 באה ושואלת 'אמא, מי רצח אותו? מה הוא לבש? איך את יודעת?'. שאלות קשות. חשוב לזכור, שמשפחת השכול, ונפגעי פעולות האיבה, זה לא רק אני וההורים שלי. גם הילדים שלי גדלים עם שכול, הילד שלי נולד לתוך השכול. והם יחוו את זה, הם חלק מזה. לא בא לי שהם ייחשפו למוות בשלב כל כך מוקדם - מצאתי את עצמי מסבירה לילדה שלי שמסיבה זה לא דבר רע, כי מבחינתה במסיבה מתים. זה אתגר וזה קשה, הם שואלים בלי להבין".
כמו במקרים רבים, מצאה פינקלשטיין נחמה בהנצחת פועלו וערכיו של אחיה. "ליאור היה הרבה דברים, ובקרוב אני מקווה שנוכל לפרסם שקם פוד טראק בעיר שייקרא 'אור לליאור', ואנחנו מתכננים לעשות עוד כמה דברים שקשורים למי שהוא היה: ארוחה לניצולי שואה שהוא התנדב איתם, טורניר פוצ'יוולי, תחרות קוקטיילים. ההסתכלות שלי על הנצחה זה באמת להעביר הלאה משהו ממנו - משהו שהוא רצה לעשות, מי שהוא היה, הערכים שלו. הוא היה מכין סנדוויצ'ים לחיילים כי הוא ידע להכין אוכל טעים, הוא ידע לשחק שחמט אז ללמד ילדים מעוטי יכולת כדי שלא ידרדרו לדברים אחרים. אני רוצה לעשות משהו טוב, לקחת את הדברים הכל כך טובים בליאור ולהמשיך את זה. שום דבר לא ימלא לי את החלל והבור הפנימי הזה, אבל זה לקחת את האור שלו, ולהפיץ אותו. מבחינתי ליאור הוא לא סיפור, זה מעבר ללספר עליו. הוא בן אדם, ואת מה שהוא לא יכול יותר לעשות, לקחתי על עצמי".