משפחת השכול היא רחבה הרבה יותר ממה שניתן לחשוב. דוגמה לכך היא תמי איבגי חדד, דודה של נווה יאיר אסולין ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בסוף 2024. "נווה הוא כמו בן שלי, כמו אח גדול לבנות שלי. שבתות ביחד, ולנסוע לחופשות ביחד, ולהביא כביסה מהצבא אז זה אליי", היא מספרת, "החיסרון של נווה הוא ענק".
איבגי חדד, מנהלת אגף קהילה בעיריית באר שבע, נכנסה לתפקיד בימים אלה ממש. "זה אתגר מטורף להיכנס דווקא בימים האלה, לקראת יום הזיכרון. זה קשוח, וזה בעיקר הבנה כזאת שהחיים ממשיכים, על מלא. אין לנו דרך אחרת, רק להרים את הראש ולהמשיך הלאה. החיסרון של נווה הוא ענק, אי אפשר לתאר. זה בדברים הכי קטנים - בחיוך שאי אפשר לשכוח שלו, הטוב שהיה בו - מעולם לא שמעתי ממנו משהו רע על מישהו בעולם הזה".
אף שאינה קרובת משפחה מדרגה ראשונה, מספרת איבגי חדד, היא רואה בעצמה חלק ממשפחת השכול. "אחותי ואני בחרנו לגור אחת ליד השנייה בכרמית, אז נווה כמו בן שלי, כמו אח גדול לבנות שלי. שבתות ביחד, ולנסוע לחופשות ביחד, ואם אחותי נוסעת לחופשה זוגית אז הוא אצלי, ולהביא כביסה מהצבא אז זה אליי, ורגע לדבר על משהו בחיים אז הוא בא אליי... כל טיסה שלי לחו"ל זה היה ברור שאני משאירה לו את האוטו, וגם משימות: תקח מהחוג, תוציא מהחוג, ותמיד הוא היה מגיב בחן, 'לא משנה, העיקר שתשאירי לי את האוטו'. הוא היה דופק כל רכב, ועכשיו אני אומרת 'רק תבוא לדפוק את האוטו, רק תחזור'. הוא חסר לי, לבנות שלי, אני מגלה כל כך הרבה אדוות של כאב, שהגעגוע אליו נמצא בכל כך הרבה אנשים שהוא נגע בהם".
הדודה השכולה אומרת כי "האתגר הכי גדול זה לא רק להתמודד עם האובדן, זה איך קמים ממנו. וגם להבין שהכאב הזה לא ייעלם לשום מקום, הגעגוע לא ייעלם, אבל הוא לא יכול להיות הדבר היחיד שמחזיק אותי, מגדיר אותי. קשה להסביר במילים, אבל דווקא מתוך השבר והחושך הזה, בחרתי להמשיך לחיות, לפעול, להנציח אותו בלי סוף".
ההנצחה, מעידה איבגי חדד, הפכה להיות חלק ממנה. "כל דבר קטן שהחברים שלו רוצים ליזום, כל מחשבה טובה שמישהו רוצה לקדם - אני שם. כל הזמן אני שואלת את עצמי איך אני ממשיכה את מה שנווה ביקש, שנהיה טובים יותר וסבלניים יותר, ולא לשקוע בעצב".
במשך דקות ארוכות מתארת הדודה השכולה את המיזמים השונים והמרגשים לאחיינה. "במהלך פברואר, מאפיית מרטין הוציאו את מיזם 'המאפה של נווה' - נווה מאוד אהב את אחד המאפים שלהם, וכל פעם שהוא היה בא, בנערות או בתקופת הצבא, היה ברור שחייב שיהיה את המאפה הזה. אז גם בסניפים של 'מרטין' וגם ברשתות אנשים קנו מארז שכולו דברים שנווה אהב - המאפה, ומקלות שקדים, ועוגיות אמסטרדם. זה היה משמעותי שאנשים זוכרים אותו דרך הדברים שהוא אהב".
"בשבוע שעבר עשינו ערב שלם לזכרו, שכל המשפחה והקהילה והחברים שלו באו ושרו את השירים שהוא אהב ודיברו עליו במשך כל הערב", ממשיכה איבגי חדד לתאר. "עשינו מרוץ לזכרו, ועשינו סליחות במצפה שהקמנו לזכרו ביישוב, ועכשיו תכף יהיה בית כנסת בהשקעה של 15 מיליון שקל לזכרו ולזכר עמית כהן מהיישוב, שנרצח ב-7 באוקטובר. גם עשינו הכנסת ספר תורה, שכשהתורם שמע את השם של נווה הוא פשוט שילם הכל, וכמה שהיה קשה שנווה לא נוכח שם, הרגשנו אותו בכל רגע. ועשינו 'שישי שניצל' בניר גלים - מיזם לחלוקת חלות עם שניצל, ועשינו חולצות - אין שבוע שאין משהו שאנחנו מרימים לזכרו. גם הפועל באר שבע מנציחה המון את נווה, כאוהד הקבוצה - במשחקים, והשחקנים עצמם, והכתף שהם נותנים לנופלים, זה באמת מעורר השראה".
"אני באמת מאמינה שהעשייה הזו מרפאת, ונותנת לנו קצת להמשיך את הדרך שלו ולספר את מי שהוא היה", היא אומרת. "עם החוסר הזה, תמיד מרגיש שיש לי גם אחריות להמשיך את הדרך שלו".