אפילו בחלומותיה הגרועים ביותר לא יכלה תמי איבגי חדד, תושבת כרמית, לדמיין את מה שקרה לפני כחודשיים, ב-11 בנובמבר. "זה היה ב-00:17, ישנתי. אחותי גרה לידי, היא מתקשרת ואומרת לי 'נווה נפל'. נפל? מה, קיבל מכה? רציתי להאמין שזאת הכוונה. אבל היא אמרה לי - 'נווה נהרג'. פשוט קמתי, נעמדתי לוודא שאני באמת לא הוזה, ואז היא חזרה על זה שוב, ואמרה לי: 'תמי, נווה נהרג בעזה'. זה רגע נורא קשה, שמפריד בין החיים שהיו עד לאותו רגע לבין החיים של לאחר מכן, ושום דבר לא אותו הדבר. מהרגע שידעתי, כתבתי לרוביק: 'אני לא מאמינה שאני אומרת לך את זה, אבל עכשיו זה התור שלי. זה אחיין שלי, הוא נפל בעזה".
בימים שלאחר 7 באוקטובר החלה איבגי חדד, עובדת עיריית באר שבע מזה 12 שנה, לכתוב את ההספדים עבור ראש העיר רוביק דנילוביץ'. היא כתבה עשרות הספדים - עד אותו יום, בו נאלצה לכתוב הספד לאחיינה, נווה יאיר אסולין ז"ל, לוחם בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה.
"אחרי 7 באוקטובר, הייתי עם ראש העיר בהלוויה של אבי זקוטו, אחד הנרצחים שנקברו כאן בבאר שבע", היא מספרת. איבגי חדד, מנהלת המחלקה העירונית להתנדבות בתחומי החירום והביטחון האישי, הכירה את אביו של זקוטו, שמואל - "הוא מתנדב אצלנו במשמר השכונה, ובאנו לכבד אותו", היא מספרת. "זה היה 10-12 לוויות ביום, היו ימים קשים. ראש העיר מגיע לכל הלוויות, ויש באר שבעים שלא נקברו פה אז גם נוסעים מחוץ לעיר. כשהוא מספיד, מאוד חשוב לו לגעת באיש, במי הוא היה, מה הוא הותיר. אז ראש העיר שאל אותי על זקוטו, ומצאתי את עצמי מסתובבת בקהל, ושואלת, ושומעת סיפורים מדהימים. ניסיתי להבין, מה, זה ככה בכל לוויה? וראש העיר ענה שכן. אז הצעתי שאני אעזור ואכין דברי הספד".
"אני חושבת שלא הבנתי מה הצעתי לו באותו רגע", אומרת איבגי חדד. "קודם כל, זה היה מאוד אינטנסיבי, כי אלו היו ימים מטורפים. הייתה התנדבות מטורפת, היינו פה מסביב לשעון. רתמתי את ורד ששון, יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה שכותבת מאוד יפה, פתחנו קבוצה והתחלנו. ואז עוד נופל, ועוד נופל, כולנו זוכרים את התקופה הקשה הזאת".
איך זה עובד?
"מהרגע של 'הותר לפרסום' מתחילים תחקיר, לדבר עם המעגלים הקרובים, עם משפחה וחברים ובמדיה החברתית, לשמוע מה ומי הם היו, כמה מיוחדים הם היו. הרגע הקשה זה להניח את ההספד בקבוצה. כמה שזה באמת מפרק, זה גם מחבר, וזאת זכות שלנו. זה גם מחזק את המשפחות, לשמוע את הדברים האלה - מה הם היו בשביל אחרים וכמה משמעותיים הם היו בשביל אחרים. אני לצערי חוויתי את זה באחיין שלי".
"זה מקום שאתה אומר 'אנחנו לא מאחלים את זה לאף אחד, ושזה לא יגע בנו'", ממשיכה איבגי חדד לשתף. "אין מצב שזה משהו שיגיע אלינו למשפחה, זה לא משהו שחווינו. ופתאום זה קורה אצלנו, זה שבר מטורף. איך מתוך השבר הזה יושבים לכתוב הספד?"
איך באמת?
"הייתי צריכה לכתוב שני הספדים. אחד שלי, שאני אמרתי מעל הקבר, ואת ההספד של ראש העיר. אני חושבת שכתבתי את זה ב-3 בבוקר, וב-7 בבוקר ורד הייתה אצלי בכרמית. היא אמרה לי 'בואי, אני איתך'. כל כך לא היינו מאופסים, אמרתי לה 'ורד, אני לא מסוגלת לדבר עליו בלשון עבר'. היו שם כמובן הרבה בני משפחה, והיא גיבשה משהו, עברה בין האחייניות והחברים שלו ואספה, והגיעה אליי ועברנו על זה ביחד. בהלוויה רוביק אמר 'אתה מאמין שדודה שלך תמי, שכל השנה הזאת כתבה לי 60 הספדים, ואתה תהיה הבא בתור?', ממש אמר את זה בבכי".
איבגי חדד פועלת רבות להנצחתו של אחיינה. "הוא היה נסיך, ילד מהמם. והדברים שהוא כתב הם מטורפים בפני עצמם. כל פעם אני מדפדפת, מחפשת דברים בטלפון שלו, ומוצאת עוד ועוד חומרים. איזו אבידה. וזה עוד לא נתפס, אנחנו עוד לא במקום של לעכל לגמרי. חייתי בסרט כזה, אמרתי 'נווה הוא האחרון, אין מצב שיש עוד אחרי. זה השיא, זה סוף העולם, זה לא הגיוני שיפלו עוד אנשים. ואז, שוב חדשות. זה לא נגמר".
"עם תחושות קשה להתווכח, אבל זה ביחס הפוך לנתונים"
במקביל לתפקיד שכמו נגזר עליה ב-7 באוקטובר, איבגי חדד עובדת כאמור מזה כשנתיים וחצי כמנהלת המחלקה העירונית להתנדבות בתחומי החירום והביטחון האישי. במסגרת זו היא מרכזת את הפרוייקטים ההתנדבותיים בעיר שקשורים, איך לא, לתחום החירום ולתחום הביטחון האישי.
שני התחומים מאוד אקטואליים בימים אלו. תושבים רבים חשים שהביטחון האישי בעיר הידרדר, זאת רק תחושה?
"עם תחושות קשה להתווכח, אבל זה ביחס הפוך לנתונים, הנתונים בשנת 2024 הם במגמת ירידה מטורפת. אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל זה לא הסיפור של באר שבע. אני נכנסתי לסיפור הזה מיד לאחר מבצע שומר החומות ב-2021. בתחום של הביטחון האישי, הרבה רשויות המתינו למשטרה שיתניעו תהליך, או שפוליטיקאי כזה או אחר יעשה מהלך - אנחנו לא חיכינו. לראש העיר היה חשוב להקים תוכנית אבטחה עירונית, לגבש תוכנית שתתכלל את נושא ההתנדבות, אבל גם לעשות הרבה פעולות שקשורות בנושא: הרחבה של מספר המצלמות במרחב הציבורי - אני חושבת שבאר שבע היא העיר היחידה בארץ שיש לה 3,500 מצלמות, הקמה של סיירת הביטחון, משמר השכונה וכו'. היה קשה להישאר אדיש לתושבים ולזעקה שלהם".
כאשר איבגי חדד מספרת על תוכניות המתנדבים השונות, ההתרגשות והגאווה ניכרים בקולה. היא מספרת על תוכנית "משמר המקלט", בה תושבים מחזיקים במפתחות למקלטים ציבוריים שנמצאים בסמיכות לבית שלהם ("אנשים אומרים 'חשוב לי שהשכנים שלי יגיעו כמה שיותר מהר למקלט, אני הראשון שקופץ ופותח'. זה מהמם"), על יחידת החילוץ ("אנחנו מביאים להם את האימונים הכי טובים בארץ. יש שם שמונה זוגות נשואים, הם אומרים שזה זמן איכות"), על תוכנית "ללכת על בטוח", בה חברים בקבוצת הליכה עושים סיורים - ובכך מגבירים את תחושת הביטחון תוך שמירה על אורח חיים בריא, וכן על תוכנית "משמר השכונה".
"זו תוכנית שהמטרה שלה היא להעלות את תחושת הביטחון האישי של התושבים. שני מתנדבים עולים למשמרת, נוהגים ברכב עירייה, מצוידים במכשירי קשר - המטרה היא קודם כל נוכחות, אתה מרחיק את מי שלא צריך להיות בסביבה. המטרה השנייה היא באמת לתת תחושת ביטחון לנשים שעושות ג'וגינג, לנערות שיוצאות מהפורום, לא משנה מה. זה מדהים, כי התוכנית הזאת היא באמת משמעותית, היום היא מונה כ-600 מתנדבים. ומה שיפה זה שמדובר באנשים שלא תמיד מכירים. הם מגיעים מאזורים שונים, מרקעים שונים, יש מתנדבים שאנחנו מכירים שמגיעים הרבה פעמים להמון התנדבויות, ויש כאלה שפעם ראשונה פגשנו אותם כאן".
מה מניע אותם להתנדב?
"אני חושבת שקשה לאנשים להישאר אדישים בתקופה הזאת. האנשים של באר שבע הם מאוד חמים, זה הדנ"א של העיר הזאת. חשוב להם להיות מעורבים, לקחת חלק במשהו שיותר גדול מהם. וזה מדהים, מסתבר שאתה רק צריך להציע ואנשים מגיעים. כל פעם כשאנחנו מפרסמים גיוס חדש, זה מדהים - אנשים רק מחכים שיציעו להם ויוציאו אותם מהבית. התקופה הזאת מציגה את עם ישראל הכל כך יפה".
בין המתנדבים, מספרת איבגי חדד, גם אנשים שחזרו ממילואים - ובאו להתנדב. "את אלה אני הכי לא מבינה", היא צוחקת, "אני מסתכלת באפליקציה של השיבוצים, ולפעמים אני קולטת שמות של אנשים שרק אתמול ראיתי אותם בסטורי עם מדים. 'זה נחמד לתרום לצבא הגדול, אבל חזרתי הביתה - הקהילה שלי חשובה לא פחות'. זה מדהים. ובסוף זאת בחירה. זה הדבר הטוב שבא לך לתת מעצמך, והבחירה הזאת לעשות טוב היא מאוד מרגשת".