בזמן שרבים ממהרים למצוא מחסה עם הישמע אזעקה, יש מי שנשאר על ההגה ודואג לעשרות נוסעים בו זמנית. שמואל כרסנטי, בן 66 מבאר שבע, נהג אוטובוס כבר למעלה מארבעה עשורים, מתמודד יום יום עם מציאות ביטחונית מורכבת - אך שומר על שלווה ונחישות. בין עצירות חירום, ליווי נוסעים למקלטים וסיפורי אנושיות מרגשים, הוא מספר על האחריות, הלחץ - וגם על החום האנושי של תושבי הדרום שלא משאירים אף אחד מאחור.
"אני חוויתי כבר שנים של מלחמות, אני מתורגל בזה לפחות 20 שנה", סיפר כרסנטי, נהג של דן באר שבע. "עבדתי בשדרות כשזה רק התחיל לטפטף והייתי צריך לפנות נוסעים, אז אני לא נלחץ. אני לא גיבור, אבל גם לא מפחד. עבדתי בגזרות האלה, בעוטף עזה, אז אני לא מתרגש. אם יש אזעקה או התרעה אני עוצר, מפנה את האוטובוס. בהתרעה מתכונן. אני מחפש את המרחב המוגן כשיש עוד כמה דקות. אני עוצר איך שהאזעקה מתחילה. אני רוצה לדעת מראש לאן הולכים, איפה הכי קל לעצור והכי טוב" מספר שמואל על התפקיד כנהג אוטובוס בזמן מלחמה "לפעמים יש קצת לחץ מהנוסעים אבל לא הייתי אומר פאניקה היסטרית. בסך הכל אנשים פה בסדר, מתפנים מהר ונשמעים להוראות. אם מישהו מתקשה אני כמובן עוזר לו. אני יוצא אחרון. אני נועל את האוטובוס ולוקח אותם כמה שאפשר למרחב מוגן, כמו בניין סמוך או מקלט ציבורי או כל מני מקומת שעשו לנו בדרך."
קורה לפעמים שקשה להוריד את הנוסעים מהאוטובוס?
"ממש לאחרונה, זה תפס אותי ברחוב הסנהדרין, והייתה באוטובוס אישה מבוגרת עם מקל הליכה. עזרתי לה והבאתי אותה לבניין עם מקלט. מסכנה, היה קשה לה מאוד, אבל עברנו את זה בשלום. יש לנו מקרים כאלה, אבל מתמודדים איתם. אני משתדל מאוד להבין את הנוסעים כשהם בלחץ או בחרדות. אני מרגיע אותם, לוקח אותם, מלווה אותם ומחזיר אותם לאוטובוס. לאט לאט, אנשים מתרגלים למצב עם הזמן, אבל יש כאלה שעדיין בחרדות, אין מה לעשות, לא כולם אותו דבר."
אתה מכיר מראש במסלול איפה נמצאים המרחבים המוגנים?
"אני מכיר מהניסיון שלי. אני מכיר את באר שבע כי נולדתי בה, אז בנסיעות אני פחות או יותר יודע איפה יש מיגון. אם זה בשכונה שאני יודע שיש בעיית מיגון, אני עוצר ליד אחד הבניינים ואנחנו שואלים איפה יש מקלט ואנשים מכוונים. אנשים חמים, לא נועלים לנו דלתות בפנים או משהו כזה, אנשים באמת חמים מאוד. אין פה איזושהי אגואיסטיות או משהו."
עוד מספר שמואל על אירוע שמרחיב את הלב ומעיד על האכפתיות בתקופה זו. "היה מקרה שלא היה לנו מיגון. הייתה התרעה ולא היה מרחב מוגן ציבורי בסביבה. אז דייר באחת השכונות הזמין אותנו אליו הבית. הכניס אותנו לממ"ד בבית שלו, עם אשתו והבת שלו. הכניס אותי ואת הנוסעים, אח שלו ושלושת הכלבים. זה היה ממש מחמם את הלב. בשעות הקשות, זה ממש מחמם את הלב שיש גם אנשים כאלה. כמובן שהודנו להם. הם עשו הכול בחיוך, והכל בכיף, מהלב."
נתקלת במקרים שנוסעים לא מוכנים לרדת מהאוטובוס בזמן אזעקה?
"אין דבר כזה. אין. קודם כל, אף אחד לא מתחכם או לא רוצה לרדת. כמעט לא נתקלתי בזה. מבחינתי ישר כשיש אזעקה אני אומר 'קדימה, חבר'ה, יורדים' ובשניות כולם בחוץ. אני נועל את האוטובוס והולכים להתמגן. אין חוכמולוגים, באמת שלא. ואני לא אתן גם. אין דבר כזה."
ובכל זאת יש סיפורים בארץ על אנשים שלא מוכנים לרדת מאוטובוסים ולהתמגן, אתה חושב שזה לא ככה בדרום כי התושבים למודי מלחמות?
"אני שומע סיפורים, אנשים לא מתמגנים או אנשים לא יורדים מהאוטובוס או שבבניינים לא נותנים להכניס אנשים מבחוץ למקלט. אנחנו, אצלנו זה לא ככה. זאת מדינת עורף, לא צריך להתעסק בטפל. אנחנו במלחמה, בואו נתנהג כמו במלחמה".
בסיכום דבריו אומר שמואל "הדרום חם מאוד מבחינה אנושית. אנשים דואגים אחד לשני. אני אומר לך, בן אדם ראה אותנו יורדים מהאוטובוס ומחפשים מקום להתמגן והכניס אותנו לבית שלו, לממ"ד שלו עם אשתו והבת שלו. כמובן הכנסנו את הכלבים ונעלנו את הממ"ד. וזה חדר, זה לא ממ"ד גדול. אבל אנחנו אומרים 'גם כשהסיר קטן, האוכל חם וטעים'. זה מהלב. תמיד היינו כאלה. הדרום תמיד היה חם. אני מרגיש את זה ביום-יום, אני רואה את זה. זה לא פשוט בתקופה הזאת, אבל אני רואה אנשים ממש מהלב מחפשים איפה אפשר לעזור."