לא לבד במערכה: הכירו את הראשונים לסייע בזירת הנפילה בבאר שבע

כמה ימים לאחר תחילת המלחמה עם איראן, העיר באר שבע ספגה שוב, פגיעת טיל באמצע שכונת מגורים. הפעם, למזל כולם, לא היו אבידות בנפש אך עשרות נפצעו ומאות פונו מבתיהם. מי שהיו שם מהרגעים הראשונים מהיוודע על הנפילה מספרים על החשיבות במהירות התגובה, העבודה מול האתגרים והמסקנות מהמלחמה הקודמת.

שחר לביא, עו"ס באגף הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית באר שבע היתה שם מהרגע הראשון לתת עזרה ראשונה רגשית לאנשים שבאותם רגעים, הרגישו שאיבדו את כל עולמם: "את השבת של פתיחת המבצע עברתי אצל הוריי מחוץ לעיר. כמו כולם הייתי צמודה לחדשות, אבל אצלי זה לווה במחשבה אחת: 'מתי אני צריכה להתייצב'. ביום שני בבוקר כבר הייתי במשרדי האגף. כשהאזעקה נשמעה, רצנו למקלט. תוך שניות שמענו פיצוצים חזקים מאוד שהרעידו את הבניין והיה ברור מיד שמדובר בנפילה קרובה בתוך העיר. כשיצאנו מהמרחב המוגן, קיבלתי את הקריאה להגיע לזירה. בזירה כזו, המשימה הראשונה שלי היא 'עזרה ראשונה רגשית' לייצר אי של שפיות בתוך הכאוס. ניגשתי לאנשים שאיבדו את עולמם ברגע, שאלתי לשלומם והצעתי כוס מים, לפעמים המחווה הכי קטנה היא זו שמחזירה לאדם את תחושת הקרקע. במקביל, הסברנו לתושבים מהן האפשרויות שלהם ותיווכנו את הפינוי למלון 'לאונרדו'. ליוויתי את התושבים פיזית אל האוטובוסים, ווידאתי שאיש לא נשאר מאחור ושלכל תושב יש כתובת ומענה."

איך מחלקים את הקשב בין הדאגה למשפחה בבית לבין המחויבות לתושבים בשעת חירום?

"ברגעים הללו יש סוג של 'ניתוק בריא'. ברגע שווידאתי שבני משפחתי מוגנים, המבט שלי הופנה כולו החוצה. כעובדת סוציאלית, תחושת האחריות גוברת על הפחד האישי. כשרואים תושב בשיא הלחץ והחרדה, המצוקה שלו הופכת למשימה שלי. הידיעה שיש לי את הכלים להעניק ביטחון לאחרים היא זו שנותנת לי את הכוח להישאר ממוקדת בזירה. כשאני מגיעה לאנשים אני לא עומדת מולם כגורם חיצוני, אלא כמי שחולקת איתם את אותה מציאות ביטחונית. אני משתדלת להעניק את המענה שהייתי רוצה לקבל בעצמי: גישה אנושית, רגישה ונוכחת. לפעמים, בתוך הריסות של בית, הדבר הכי חשוב הוא פשוט להקשיב - לתת לאדם להרגיש ולהבין שהוא נראה ושקולו נשמע בתוך המהומה."

לביא נזכרת ברגע אחד שחוותה שם, בסוף אותו היום: "זה קרה כשקבוצת דיירים המתינה לאישור הסופי להתפנות למלון. חילקנו להם כירבוליות כדי להתחמם וחיכינו יחד. בתוך התמונה הזו, פגשתי משפחה עם ילדים קטנים. למרות העייפות והמעבר המפחיד מהבית, הילדים היו נרגשים מהרעיון של 'לילה במלון'. לראות את התמימות הזו, את היכולת שלהם למצוא שמחה בתוך האתגר, הזכיר לי בדיוק למה אני שם: לשמור על העתיד שלהם ולתת להם גב. בתחילה אנשים שאלו 'מתי חוזרים?' ו'מה יהיה עם הבית?', שאלות שהתשובות עליהן מורכבות בשלב הראשון. המטרה שלנו במלון היא לבנות 'שגרה בחירום' לספק מידע אמין ולצמצם את חוסר הוודאות. העבודה עם ילדים היא הלב של האירוע: אנחנו מפעילים מסגרות הפוגה במלון כדי לאפשר להם להיות פשוט ילדים. זו חוויה לא פשוטה עבור המשפחות, והתפקיד שלנו הוא להיות העוגן שלהם - להקשיב, לתמוך ולוודא שהם לא לבד במערכה הזו".

מורן סיסו התייצבה רגעים ספורים אחרי נפילת הטיל והיתה מהצוות הראשון שהגיע למרכז הסיוע הראשוני שנפתח: "זמן קצר לאחר הפגיעה - דקות ספורות, נפתח מרכז סיוע ראשוני משפחות במקיף ו'. היה לי ברור שאני מתייצבת מיד כדי לסייע ולתת מענה לכל התושבים שיגיעו. הייתי מהצוות הראשון שהגיע למקום ברגע פתיחת השערים. הקפצתי את הצוות שלי ב'מינהלת לביא' שנרתם מיד למשימה, 'מינהלת לביא' הוקמה על ידי העירייה לליווי וטיפול בתושבים והיחידה בארץ שעדיין מלווה משפחות מאז 'עם כלביא'. המענה הראשוני שניתן לתושבים כלל בין היתר חיבוק, הקשבה, הסבר וסיוע במיצוי זכויות והגשת תביעות למס רכוש. נשארתי במס"ר עד שאחרון התושבים קיבל את אישור הפינוי, ומשם עברתי למלון 'לאונרדו' אליו פונו המשפחות. נתנו מענה לכ-1,600 איש, עד אחרון המגיעים והגעתי הביתה הרבה אחרי חצות לחיבוק של הבעל והילדים. יש לי בעל מדהים שנמצא עם הילדים ומאפשר לי להיות רגועה בידיעה שהם בטוחים ובידיים טובות. הם מחכים לי בכל סוף יום, והעוגן הזה, בשילוב תחושת השליחות והרצון לסייע לתושבים, הוא הדלק שנותן לי כוח."

סיסו מדגישה כי החלק החשוב ביותר, הוא להבין את התחושות הקשות של אלה שביתם נפגע: "אנחנו נתקלים במקרים מאתגרים ומורכבים וההבנה שהתושבים שלנו נמצאים בשעה קשה, ושעבורם אנחנו הכתובת, מחזקת את תחושת המשמעות ומאפשרת לנו לתת את המקסימום. אני תמיד אומרת לצוות שלי: 'תנו את השירות והמענה הכי קשוב ורגיש, בדיוק כפי שהייתם רוצים לקבל אם הייתם במקומם'. כל צוות המינהלת מהראש ועד אחרון העובדים פועל מתוך שליחות עמוקה סביב השעון."

סיסו מוסיפה כי המלחמות הקודמות כבר הפכו את הצוותים למתורגלים: "לצערנו אנחנו חיים במדינה למודת מלחמות ובעיר שספגה לא מעט פגיעות, והמציאות הזו הפכה אותנו למתורגלים. יש לנו ראש עיר, מנכ"לית ועובדי עירייה מדהימים שמתרגלים באופן קבוע, מפיקים לקחים ונערכים עם תוכנית סדורה לכל תרחיש.

בפועל, פינינו למעלה מ- 500 איש למלון 'לאונרדו'. משפחות, זוגות ובודדים, כאשר קשישים פונו לדיור מוגן בהתאם למצבם הייחודי. הפינוי התמקד בתושבים שביתם הוגדר לא ראוי למגורים ובמקרים חריגים. אופציה נוספת שמאפשר מס רכוש לעומדים בקריטריונים היא 'חלף שכירות' , המאפשרת לשהות זמנית אצל משפחה, חברים או בשכירות זמנית ולקבל תשלום. במקביל, כבר החלו מאמצים בשטח לשפץ את הדירות שנפגעו כדי שהתושבים יוכלו לחזור הביתה מהר ככל הניתן - בסוף זו המטרה, שיחזרו למקום המוכר, הנעים והנוח - שיחזרו הביתה."

בזמן שרוב בני הנוער נמצאים במרחבים המוגנים, בר אופיר החליט שהוא רוצה להתנדב : "האמת שהדבר כבר נעשה ברור מאליו מבחינתי. בימים הראשונים שלאחר שבעה באוקטובר לא יצאתי מהבית וישבתי רק מול החדשות. אחרי שהבנתי שהדבר מזיק לי, התחלתי לצאת ולהתנדב יחד עם קבוצת הרובוטיקה שהייתי חבר בה. ההתנדבות החזירה אותי לחיים, הרגשתי שוב משמעותי ושיש לי כח להשפיע על המציאות. מאז, בכל פעם שמתרחש אירוע דומה, אני מחפש מיד היכן אפשר לסייע. אז גם הפעם - יחד עם הקומונה שלי בשנת השירות של 'החלוץ', פנינו למחלקת הנוער של עיריית באר שבע כדי להבין איפה צריכים אותנו. מחלקת הנוער מחברת למעשה בין תנועות הנוער, שנות השירות והארגונים השונים בעיר, וכך קל מאוד להגיע ולעזור בעת הצורך. במהלך התקופה הזאת מחלקת הנוער רותמת אותנו ואת שאר ארגוני הנוער בעיר למשימות ולאחריות, וכך מצליחים להפעיל בני נוער רבים מאוד. מבחינתי זה ברור שחשוב לצאת ולעזור לאחרים, אך האמת היא שהדבר מעניק בעיקר לי את התחושה שיש לי כוח חיובי להשפיע על המציאות".

אופיר מספר על המפגש עם התושבים: "אחת המשימות המרכזיות שלנו הייתה סיוע באטימת חלונות בבתים שנפגעו מהדף, אבל בפועל עשינו כל דבר שנדרש: עזרנו לאנשים מבוגרים להוציא חפצים מביתם, השתתפנו באריזת תרומות, סייענו בהגשת טפסים למס רכוש, לתרום דם והדרכנו בקייטנה לילדי עובדים חיוניים. המפגש עם התושבים היה רגע עוצמתי מאוד. אתה נכנס לבית של אנשים שעברו אירוע לא פשוט, לפעמים אנשים מבוגרים מאוד, ורואה עד כמה גם עזרה קטנה עשויה להיות משמעותית עבורם. לפעמים מדובר רק בהזזת חפצים בבית או באטימת חלון, אך התחושה היא שזה מעניק להם ביטחון שהם אינם לבד בתוך המערכה.

דבר נוסף שהיה מיוחד מאוד לראות שבכל פעילות פגשתי קבוצות נוספות של בני נוער. כמעט בכל מקום הייתה לפחות קומונה אחת של שנת שירות, לצד בני נוער מתנועות ומארגונים שונים ובהם הצופים, סיירות, אחריי!, נעם, איגי, לתת ועוד. נוסף על כך, מועצת הנוער העירונית הובילה התרמות לחיילים, וישנם גם בני נוער מהצופים המקיימים פעילויות עם ילדים במרכז הרפואי סורוקה.

תוכל לספר על רגע אחד או על מפגש עם תושב שנחרט בזיכרונך?

"אחד הדברים שהכי נחרטו לי זה המפגשים עם האנשים המבוגרים שהבתים שלהם נפגעו. פגשנו הרבה אנשים שעברו כבר את גיל תשעים, אנשים שבנו פה את המדינה. וכשאני מגיע היום לעזור להם בזמן מלחמה, זה גורם לי לחשוב שאנחנו בעצם ממשיכים את הדרך שהם התחילו כשהיו בגילנו. בשנת השירות אנחנו לומדים הרבה על החלוצים שהקימו את המדינה, ומסתכלים על עצמנו כדור ההמשך שממשיך את אותה משימה של עם ישראל, אבל בהתאם למציאות החיים שלנו. אני יכול להגיד שאחרי המפגשים האלה הבנתי עד כמה הגישה הזאת נכונה. ובתוך כל הבלגן הזה גם מצאתי את עצמי מעריך את זה שאני נמצא בצד שנותן את העזרה ולא בצד שצריך אותה. אבל באמונה מלאה שביום שאצטרך, יהיה מי שיבוא ויעזור לי".

לפני כמה שנים, הוקמה יחידת החילות העירונית בבאר שבע, מי חשב שהם ייכנסו לפעולה במהירות ויהוו חלק אינטגרלי כל כך. נועם ויצמן, מפקד צוות היחידה הרגיש מההתחלה את גודל האחריות: "ברגעים הראשונים שבהם אתה מבין שאנחנו בפתחו של סבב לחימה נוסף, התחושה הראשונה היא תחושת שליחות מהולה בהבנה של גודל האחריות והכאב שעלול להגיע. השניות הראשונות מוקדשות למשפחה - לוודא שכולם בטוחים ובמרחב מוגן. מיד לאחר מכן מתבצע ה'סוויץ' המחשבתי מאדם פרטי למפקד ביחידת חילוץ: בדיקה שכל הציוד בדרך, שהמחלצים ערוכים ומוכנים, ושיציאה לשטח תתבצע במהירות המרבית כדי לבצע את מלאכתנו נאמנה. אני חושב שבמקרים שמערערים את המקום שלנו כמו שאנו חווים לאחר אירועי נפילת טיל, כשכל עולמו של אדם חרב עליו והמקום הבטוח שלו, נפגע, המשמעות של עזרה לאדם אחר היא עצומה. זה מורגש ישירות וזה משנה אותך. מספיק מבט אחד של תחושת רגיעה שאתה משרה על אדם שנותנת לך את הכוח להמשיך עד הלילה."

האם הזירה שונה מפגיעות קודמות?

"הזירה עצמה במבט ראשון נראית דומה. הרעשים, הבלאגן, אם כי ההרס שהיה גדול ככל שהיה לא היה כפי שחווינו בפגיעה הישירה באחת השכונות ב"עם כלביא". בשטח עצמו כשאתה מגיע, אתה רואה המון הרס, המון כאב. אנשים שעד לפני כמה דקות חיו את חייהם בשלווה, ועתה בתוך דקות עולמם התהפך. אנחנו עוזרים ומוכשרים לעזור למגוון רחב של אירועים, מחילוץ מורכב של לכודים בתוך הריסות, פינוים פשוטים של מטופלים שנזקקו לעזרה על מנת להעביר אותם לבתי חולים אחרים, וכן פינוי אנשים עם מוגבלויות (היחידה בין ההכשרות הרבות שעשתה, גם ביצעה הכשרה של האפוד הסגול, ועם הידע והציוד המותאם אנחנו יכולים לפנות אנשים עם מוגבלויות ביעילות רבה יותר משאר הכוחות בשטח ואף זכתה לאות הוקרה על כך שנה שעברה). ביחידה הושקעו משאבים רבים, וזה מאפשר לנו לבוא עם ציוד ייחודי, כגון כלי פריצה וכך יכולנו לפתוח דלתות בזמן קצר כפי שעשינו בפגיעה האחרונה, דבר שבזמני חירום יכול להיות קריטי."