אשתו של מיגל ויטור בראיון מחו"ל: "אני עדיין מחוברת לאזעקות מפיקוד העורף. קשה להתנתק"

כבר עשור שטניה ויטור, אשתו של קפטן הפועל באר שבע מיגל ויטור קוראת לישראל 'בית'. המשפחה שהגיעה מפורטוגל הפכו לישראלים לכל דבר ואפילו מיגל כבר לא נחשב זר. היא חוותה כאן מבצעים, ישנה בממ"דים ואפילו גידלה כאן שלוש בנות שהפכו לישראליות לכל דבר. אבל המלחמה האחרונה הציבה בפניה דילמה ששום ניסיון קודם לא הכין אותה אליה: הלב שנשאר בבאר שבע מול תחושת האחריות האימהית מחוץ לישראל. עכשיו, כשהיא רחוקה פיזית אבל מחוברת 24/7 לאזעקות בנגב, מספרת טניה בראיון חשוף על הגעגועים, על ההסברה שהפכה למשימת חיים ועל הרגע שבו הלב אמר לה שהפעם - חייבים לעזוב כדי שיוכלו לחזור.

את הריאיון עם טניה אנחנו מקיימים בזמן שהיא נמצאת עם המשפחה בפורטוגל, רגע אחרי שמיגל הצטרף לשאר החברים הזרים בהפועל באר שבע למיני מחנה אימון בקפריסין. טניה מג'נגלת בין כמה דברים, אמא במשרה מלאה ל-5 ילדים ביניהן 2 הבנות הגדולות שמתגעגעות לחברות בלהבים ורק רוצות לחזור, בעלים של חברה שמספקת שירותים לאנשים מבוגרים, חברת נדל"ן וניהול נכסים ובנוסף כתבת בעיתון ספורט פורטוגלי. בעשור שהיא פה, ויטור חוותה כמעט הכל, כמו כל אזרח בישראל. רק מה שלנו נראה כבר טבעי קשה להסביר למשפחה שנמצאת אלפי קילומטרים מפה: "זה נכון שבמהלך עשר השנים האחרונות חוויתי כאן הרבה סיטואציות מורכבות. מוזר להגיד, אבל כן, התרגלתי. אבל כשאני אומרת את זה למשפחה או לחברים, אף אחד לא מבין, ואני מבינה את הקושי שלהם, כי זה לא מצב שאנחנו אמורים להתרגל אליו. זה קשה. מעבר לאזעקות ולפחד הטבעי, יש את העובדה שהחיים נקטעים כל הזמן. אבל בגלל זה אני מעריצה את עם ישראל - את החוסן, את הגמישות שבה אנשים מסתגלים לכל סיטואציה. כמה חזק אתה צריך להיות כדי לחיות ככה? אבל אני גם מבינה למה. בפרדוקסליות מסוימת, ישראל היא בו זמנית המקום הכי פחות בטוח והמקום הכי בטוח שיש לישראלים."

טניה כמעט תמיד בחרה להישאר בישראל. בכל מבצע צבאי או מלחמה, היא כמעט תמיד היתה פה, גם כשהיתה בהריון וגם עם ילדות קטנות. הפעם, משפחתה, יחד עם כל משפחות הזרים, עזבו את ישראל מיד עם תחילת המלחמה: "זה נכון שבמצבים אחרים, אני ומיגל תמיד נשארנו בישראל. אפילו ב-2021, כשהייתי בשלבי היריון מתקדמים מאוד עם הבת השלישית שלי, ישנו במשך שבוע על מזרון בממ"ד. הפעם, אני חושבת שמה שהכריע היה האפשרות שהמועדון נתן לנו לעזוב בצורה מסודרת עם שאר המשפחות, וההבנה שזה הולך להיות אירוע מתמשך. כולנו הבנו שזה לא עניין של כמה ימים. גם להסלמה האחרונה מול איראן ביוני הייתה השפעה גדולה והעובדה שיש לנו שלושה ילדים קטנים (בני 4, 3 ושנה) לא עוזרת. קשה לעבור סיטואציה כזו עם ילדים קטנים שעדיין לא מבינים. פחדתי. פחדתי שמשהו יקרה ושיכולתי לעזוב לפורטוגל אבל החלטתי להישאר. חוץ מזה, יש לנו משפחה בפורטוגל שנמצאת כל הזמן בחרדה. בהסלמות קודמות, כשמיגל ואני החלטנו להישאר, אני יודעת שגרמתי למשפחות שלנו הרבה סבל. אמא שלי הייתה מתקשרת אליי כל שעה בבכי, הם היו דבוקים לטלפון. במלחמה הזו היה לי זמן להתכונן - ההסלמה כבר הייתה צפויה - ועשינו מה שחשבנו שיהיה הכי טוב למשפחה."

הבנות הגדולות שלה, לאורה ולאונור הן ישראליות לכל דבר. כמה ישראליות? השתיים חגגו בת מצווה בישראל כשהגיעו לגיל 12. הן מוכרות ואהובות מאוד בבית הספר שלהן והן מתגעגעות מאוד הביתה: "בלילה שלפני כן שוחחנו עם לאורה ולאונור - הבנות הגדולות שלי - על האפשרות שתפרוץ מלחמה. אבל האמת היא שכבר עשינו את זה בסוף השבוע הקודם, אז הכל היה נראה לא ברור. בשבת בבוקר, אחרי האזעקות, כשאמרנו להן שאנחנו עוזבים את ישראל, הן הגיבו רע. הן לא רצו לעזוב. זה היה קשה, אבל אז ההחלטה הייתה כולה שלי. פעלתי לפי הלב של אמא שאמר לי מה יהיה הכי טוב, גם נגד רצונן. הבנות נמצאות בקשר רציף עם החברים שלהן. חיי היומיום שלהן מתחלקים בין שיעורי זום לשיחות עם חברים, כולם מישראל. קשה להן כאן, אפילו עם העזרה של המשפחה שלנו - שהיא מדהימה בכל מובן. הן לא מרגישות בבית". זה אולי נשמע מוזר, אבל הבנות הגדולות מרגישות זרות דווקא בפורטוגל עם המשפחה. מבחינתן הן היו רוצות להיות בבית בלהבים, יושבות עם החברות וצופות בריאליטי, גם תחת אזעקות: "המוזיקה נשארת ישראלית, ככה גם הטלוויזיה ותוכניות הריאליטי; השינוי קשה, בעיקר בגלל הנסיבות. כל יום הן יודעות באיזו שעה נשמעה האזעקה בבאר שבע, אם היא נשמעה בלהבים וכו'. תמיד דואגות לחברים. זה כמו להיות בחו"ל אבל בתוך הסיטואציה 24/7."

טניה עצמה מספרת שגם עכשיו, כשהיא בפורטוגל אפליקציית פיקוד העורף עדיין מכוונת ללהבים והיא מדווחת על כל אזעקה שיש ביישוב. קשה לה להתנתק לחלוטין והיא רוצה לדעת ולהרגיש עדיין מחוברת: "אני מדברת עם החברים והאנשים הקרובים אליי כל יום. אנחנו מודאגים. אני גם מדברת בקביעות עם המורים של הילדים וההורים של החברים כדי לראות מה שלומם. כולם - במיוחד אלו עם ילדים צעירים - אומרים שהמצב מורכב, ברור שאנשים דואגים. אבל זו ישראל, אתם יודעים טוב ממני, כולם מנסים לשמור על איזושהי מראית עין של נורמליות בלי לעשות מזה עניין גדול. אני באמת מעריצה את זה וכבר מתגעגעת הביתה."

את ומיגל הפכתם לשגרירים לא רשמיים עבור השחקנים הזרים האחרים בבאר שבע. דיברת איתם או ניסית להסביר להם את המצב? סביר להניח שגם הם התרגלו למציאות כאן, אבל הפעם זה מרגיש אחרת - האם הם הבינו?

"כן, בטח. ימים ספורים לפני כן דיברתי עם חלק מהנשים על האפשרות שתפרוץ מלחמה כדי שהן יוכלו איכשהו להיות מוכנות. ובשבת, כשעזבנו, דיברנו על זה באוטובוס. כולם פחדו, וזה נורמלי לחלוטין. הם לא רגילים לסיטואציות האלה או למציאות הזו."

טניה לקחה, במודע או לא, את תפקיד המסבירה הלאומית. עם חשבונות פעילים ברשתות החברתיות, נראות בינלאומית וקשרים, בעיקר בפורטוגל, טניה ויטור הפכה לשגרירה של כבוד עבור ישראל. בימים שדגלי ישראל לא מתקבלים בצורה יפה בעולם היא לא מתביישת לשאת את הדגל בגאווה, היא התפללה להחזרת החטופים, לשקט בישראל והסבירה את המדינה בכל הזדמנות: "הסברה למען ישראל היא תמיד קשה כי אנחנו שוחים נגד הזרם. זה עצוב אבל זו המציאות. האמת היא שאירופה - באופן כללי - רואה בישראל ובארצות הברית של טראמפ כ'נבלים'. וגם בסיטואציה הספציפית הזו, במיוחד מכיוון שהמלחמה הזו נתפסת כמי שמתפשרת על הביטחון באירופה עצמה וגורמת לעליות ענק במחירי הדלק. באופן כללי, אנשים פוחדים ולא בעד המלחמה. עם זאת, אני מאמינה שרוב האנשים - אפילו אלו שלא מסכימים עם המלחמה - הצליחו לראות למה איראן מסוגלת, במיוחד לאור ההתקפות שלהם על מדינות אחרות במזרח התיכון בניסיון ברור להרוג אזרחים."

מדברים על חידוש המשחקים בקרוב. את רוצה לחזור? יש פחד שמלווה את זה, או שכמו שאמרנו פשוט התרגלת לשגרה?

"ברור שאחזור כשתחזור הליגה, אבל זה גם נכון שאני מרגישה פחד מסוים לעשות את זה עכשיו. הייתי משקרת אם הייתי אומרת אחרת. אני בפורטוגל, עובדת, מבלה זמן עם המשפחה והחברים שלא ראיתי שישה חודשים, אבל אני רוצה לחזור הביתה. האם אפשרי לשחק כדורגל במצב כזה? האמת שכרגע אני לא חושבת כך. אבל זה עניין שאנשים אחרים צריכים לטפל בו, והם בוודאי יעשו את המיטב."

לסיום, בואי נדבר כדורגל. מה לדעתך יהיה גורל העונה הזו? את מאמינה שהפועל באר שבע יכולה לקחת את האליפות?
"ברור שאני מאמינה. מן הסתם, החלום של מיגל וגם שלי, הוא להיות שוב אלוף עם הפועל באר שבע. שום דבר לא יהפוך אותו למאושר יותר. אני מקווה שאוהדי ב"ש יוכלו לחגוג בסוף העונה, בידיעה שנשארו עוד הרבה משחקים והכל יכול לקרות."

ומה לגבי העונה הבאה? יש כבר מחשבות מה עושים?
"האמת שאין שום מחשבה. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא להתפלל לימים טובים יותר בישראל ושכל האנשים יוכלו לחזור לחייהם הרגילים מהר ככל האפשר ובבטחה".