כשרווית לוין נסעה למסע בפולין עם אביה, לפני תשעה חודשים, לא דמיינה שבזמן שהיא שם תיפתח מלחמה עם איראן, שטיל יפגע בביתה תוך שהיא בשיחה עם בעלה, ובטח שלא שמכל הטרגדיה הזו ייוולד ספר. כעת, היא מספרת לוואלה שבע על ההתרחשויות שבמידה מסוימת שינו את חייה.
לוין ואביה, המרותק לכיסא גלגלים, יצאו למסע למחנות ההשמדה. יומיים אחרי שנחתו ביעדם, פרצה המלחמה עם איראן, וכמה לילות לאחר מכן היא התעוררה בבהלה, ללא סיבה, וראתה שאזעקה נשמעת בבאר שבע. היא התקשרה לבעלה, ובזמן אמת שמעה שטיל פוגע בביתה. כך, במרחק אלפי קילומטרים ממשפחתה, היא ראתה את ביתה נהרס. בני המשפחה, ששהו בממ"ד, ניצלו וקיבלו סטטוס של מפונים - בעוד היא בסטטוס של תקועה בחו"ל. תשעה חודשים אחרי, היא עדיין לא חזרה לביתה, אבל חובקת ספר חדש - "בעיקר בווטסאפ", קולאז' של פוסטים ושיחות, איורים, צילומים וקטעים מן הפסקול הישראלי, המציב זרקור על סיפורה האישי.
"לא החלטתי לכתוב ספר, הספר 'החליט' להיכתב מתוכי ככלי להישרדות", היא מספרת לוואלה שבע אחרי עוד בוקר של אזעקות בעירה. "כמעט מהרגע הראשון, עוד לפני שידענו שתפרוץ מלחמה, התחלתי לכתוב 'פרולוג' על הנסיעה ברכבת לשדה התעופה. כשמצאתי את עצמי פליטת מלחמה בארץ זרה, צופה בבית שלי נחרב דרך מסך הטלפון, המילים בווטסאפ היו הדרך שלי לשחרר רגשות ולתת ביטוי לנפש. זה אפשר לי גם לתווך לעולם מה עובר עליי וגם לפרש לעצמי את המציאות. קראתי לחוויה הזו 'הכד קינצוגי הפרטי שלי' - כמו באמנות היפנית, הפכתי את השבר לחלק מהסיפור שלי, לא למשהו שצריך להסתיר".
לוין היא פסיכולוגית חברתית, מתמחה בשיטת CBT ומדריכה לאורח חיים בריא בשיטת "סוויץ' בראש". בנוסף, היא מנהלת המנהל במכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית. אחרי כל התארים המרשימים, היא מספרת, כתיבת הספר הייתה המשימה הקשה ביותר שלה: "עשיתי הרבה דברים אינטנסיביים בחיי - משני תארים בפסיכולוגיה שכללו מחקר מורכב עם 190 נבדקים, ועד התנדבות במשטרה שדורשת ריכוז ומחויבות שיא. אבל כתיבת הספר הזה הייתה 'ניתוח לב פתוח' ללא הרדמה. העבודה הטכנית הייתה של העורכת המדהימה טלי בלייכר והמעצבת הגרפית - המקצועית רות קינן, אבל הקושי שלי היה רגשי: לחזור שוב ושוב לרגע שבו הכל התנפץ, למשל לזכוכיות באמבטיה".
"בניגוד למשימות אחרות, כאן הקושי היה חלק מהריפוי. המילים היו הדבק שחיבר אותי חזרה לעצמי, למשפחה ולקהילה המדהימה שלנו. הספר מיועד לכל מי שחווה אי פעם שבר - בין אם אובדן של בית פיזי או שבר פנימי של ביטחון ושגרה. הוא מיועד לכל ישראלי שמרגיש תלוש ומחפש נקודת אחיזה. זהו ספר שנותן תקווה ומיומנויות חוסן, המילים שבו מעודדות ונותנות כלים להתמודד. יש בו גם מסר חברתי על ערבות הדדית שאמורה להתקיים גם בימים שקטים, והוא הולך עם הפנים קדימה בידיעה שגם זה יעבור".
"בעיקר בווטסאפ", כאמור, הוא קודם כל ספר על ההתמודדות של רווית עם המצב אליו נקלעה. "זה קולאז' של רגעי חיים שנכתבו בזמן אמת - 'בעיקר בווטסאפ'. הוא מספר על ניגודיות בלתי אפשרית: בעודי צועדת באושוויץ עם אבא וחווה את ההיסטוריה, העיר שלי מופגזת ואני ברעד בלב מפני הבאות. לאחר מכן מגיעה הידיעה המכאיבה שהבית בבאר שבע נפגע מטיל איראני. זהו סיפור על המעבר החד מהצד הנותן והמגן כמתנדבת בקהילה לצד הנתמך, ועל הכוח של הקהילה וההומור העצמי להפוך טראומה ליצירה עם משמעות".
המלחמה הנוכחית עם איראן, מספרת לוין, מחזירה אותה אחורה - לאזעקות והטילים. "המלחמה הזו היא פצע פתוח. היא חשפה טראומה שעדיין לא הפכה לפוסט טראומה כי אנחנו עדיין מפונים, אבל היא גם חוויה מתקנת של חיבוק ונחמה כמשפחה מלוכדת. היא לימדה אותי את אמנות ה-Let Go: למדתי מנהגי מרוצים שדווקא במצבי קיצון צריך לדעת מתי להרפות מההגה כדי להימנע מפציעה קשה. להיכנע למציאות ולא להילחם בה, כדי לצאת ממנה עם כמה שפחות פגיעות. המלחמה הנוכחית החזירה אותי להבנה שבית הוא לא רק קירות ובטון, אלא המקום שבו הנפש נרגעת - מקום שנמצא גם בתוכנו, בחיבורים היררכיים ובסימני העוצמה שפיתחנו בדרך. וכמה שהיא לא קלה, יש בה גם יופי והרבה למידה לשחרר ולתת גם לחולשה להיות חוזקה. כי להגיד 'קשה לי' זה הכי קשה, אך מי שמסתיר בסוף נשבר, ואני מקווה להתחזק. כבר עכשיו, ככל שאני חושפת יותר רגשות, ככה אני מחלימה ומתחזקת - כי אני לא צוברת בפנים".