מחקר שנערך לאחרונה במכללת ספיר חשף מציאות מורכבת, בה רק 6% מהבדואים מזהים את עצמם קודם כל כישראלים. עמותת בודור ("זרעים" בערבית), שקמה לפני ארבע שנים, פועלת היום בשטח כדי לשנות את המצב - באמצעות החדרת השפה העברית המדוברת, היומיומית, לבתי הספר במגזר.
"אין פה 'שגר ושכח' או כפתור קסם שאפשר ללחוץ עליו, אבל אני חושב שהרבה מאוד מהבעיות והאתגרים שהחברה הערבית בישראל מתמודדת איתם מתנקזים לשפה העברית", אומר איתן פלזנשטיין, יו"ר עמותת בודור, בשיחה עם וואלה שבע. "החברה הערבית לא סתם לא משתלבת בתוך המערכות - אם זה התעסוקה וההשכלה הגבוה - הרבה מזה נופל על שפה משותפת. הביטויים, הניואנסים שיש בשיח השוטף, זה משהו שמאוד חסר".
"מה שקורה בנגב לא חריג", הוא מבהיר, "אני חודשיים בסוריה במילואים, מתחכך בדרוזים של רמת הגולן, והמצב שם לא שונה. ואותו דבר בכל היישובים הערביים בישראל. זה מכנה משותף מצד אחד, ומהצד השני המכנה המשותף הוא שכולם מבינים את החשיבות ורוצים את זה. אנחנו כאן במדינת ישראל, ויש פה 20 אחוז מהמדינה שלא מדברים עברית. אנחנו צריכים לנהל את האירוע הזה, לא להיגרר אחריו. החברה הערבית פה כדי להישאר, וצריך לראות איך שני הדברים האלה מתחברים. זו אחריות של המדינה בסוף. אין ואקום - ככל שנתעלם מבעיות, הדברים לא ייפתרו, אלא רק יתעצמו ויתפוצצו לנו בפנים בצורה לא טובה, אפרופו 7 באוקטובר. נמשיך לחיות בקונספציות שלא מחזיקות מים, ולכן צריך לדעת לנהל דברים ולא להיגרר".
בודור מביאה לעשרות בתי ספר בחברה הבדואית בנגב מורים לעברית, שזוהי שפת אמם. "יש לך במערכת 3,500 מורים שמלמדים עברית בחברה הערבית, אז איך זה שבן אדם לא יכול לקנות פלאפל או לעלות לאוטובוס בעברית?", מסביר פלזנשטיין. "אז אתה מבין שכוח ההוראה לא מותאם ללימוד עברית ברמת שפת אם. המורים עצמם לא יודעים לדבר עברית, אז קל וחומר לא יודעים ללמד את זה. אז יצאנו לדרך עם כמה הנחות יסוד: הראשונה, שזה חייב לבוא מתוך המערכת, לא כחוג או אחרי הצהריים - ולכן אנחנו יושבים בתוך בתי הספר ובתוך שעות הלימודים. דבר שני, יש מחסור של מורים בכל המדינה, ולהביא אלפי מורים יהודים זה לא ריאלי, אז אנחנו מגייסים היום ש"שים ומכיניסטים ופנסיונרים וסטודנטים".
דוד לסרי, מנהל תוכנית היסודי של בודור, מסביר על מבנה הפרויקט. "אנחנו לוקחים תלמידי מכינות ושנות שירות שנמצאים פה במרחב, יש לנו 19 מוסדות שעובדים איתנו, כלומר כ-110 מתנדבים שעובדים איתנו. מאחורי בודור יש גוף פדגוגי שעוסק בהוראת השפות, והוא בונה לנו את ההכשרות למתנדבים ואת התכנים, כך שלהם נשאר נטו ליישם". בבתי הספר היסודיים, המתנדבים מלמדים ארבע שעות ביום, פעם בשבוע.
את לסרי, תושב דימונה שהיה קצין מודיעין במשך 22 שנה ופרש לפני כשנתיים, אנחנו פוגשים בכניסה לתל שבע בבוקר אפרורי, לקראת סיור בשני בתי ספר בהם פועלת התוכנית. הנסיעה בכפר מסקרנת - עולם מקביל, קרוב כל כך לבאר שבע. בדרך חולפים על פני בתי עסק שפזורים לאורך הכביש, נתקלים במעט מאוד עיניים בוחנות, כיאה ליום חורפי, נוסעים על פני כמה וכמה מסעדות מקסיקניות שדלתותיהן עוד סגורות בשעה זו, ולאחר שפונים שמאלה בכיכר השהיד - מגיעים לבית הספר אל-אנדלוס.
"כחלק מהמגורים בנגב, אתה רואה את הסיפור של החברה הבדואית בכל מקום", הוא מספר בעודנו לוגמים קפה שחור במשרדו של מנהל בית הספר, עיד אבו עסא. "בסוף, יש לפרויקט כמה מטרות: מטרת העל, השתלבות בחברה, ומטרות המשנה זה קידום השפה העברית המדוברת - אנחנו לא עסוקים בכל מה שקשור לדקדוק וכתיבה, בתי הספר עושים את זה מעולה, ואנחנו מקבלים תלמידים שאפשר לתקשר איתם מבחינתנו. והדבר השני שהוא מבחינתנו מטרה זה חיבור בין החברות. התלמידים פה נחשפים ליהודים הראשונים שהם ייחשפו אליהם בצורה בלתי אמצעית. היום, בגלל שיש הכל בתוך היישוב, כמעט ואין סיבה לצאת החוצה, וגם החשיפה לעברית - לא לעבור ליד יהודי בקניון, אלא אינטרקציה, שיחה של ממש - זה משהו שנוצר רק פה".
המנהל אבו עסא מצטרף לדבריו. "אחת המטרות שלנו פה בבית הספר, שלי כבן אדם, זה לחזק את השפה העברית. אני אוהב את השפה העברית ולמדתי אותה - גם מ'שירים ושערים', גם מעיתוני הספורט, אבל בעיקר כי בתיכון שיחקתי כדורסל עם ילדי עומר. אז אני למדתי שפה דרך ההתחככות והעבודה עם המגזר היהודי. למדתי דרך ספרים, אבל זו למידה טכנית - כשעברתי בגרות בכיתה י"ב, ידעתי אוצר מילים מסוים. אבל כשהייתי בשטח ולמדתי לדבר עם דוברי השפה, זה היה מעבר לאוצר המילים: זה עבר לניואנסים, וסגנון הדיבור, ואיך מבטאים את ה-ר', ואז נכנסנו לרזי השפה העברית. אני לא רוצה להגיד שאנחנו יודעים את השפה על בוריה, אבל עשינו את זה מקצועי מאוד".
לדברי המנהל, "כשהעלו בפניי את הרעיון, לקחתי את זה בשתי ידיים מכמה סיבות. סיבה ראשונה - זה המשאב הפדגוגי הכי טוב שיכול להיות ללימוד שפה. והסיבה השנייה היא שלקחתי את העתודאים האלה כשגרירים לביה"ס: ישבנו איתם פה במפגש הראשון, ואמרתי להם 'תשמעו, אתם עכשיו במגזר הבדואי. יש סטיגמה על תל שבע ועל המגזר הבדואי, היא שגויה לחלוטין, ואני רוצה שלכו ותחוו את הדעה שלכם כבני אדם'. ומהיום הראשון או השני התחלתי לקבל מהם פידבקים, הם גילו שהילדים האלה חמודים ושמחים כמו הילדים של נהריה וחיפה".
מה הם ציפו לראות, עבריינים?
"הם באים עם חששות. שיתנכלו להם, שיזרקו להם מילים, אולי יפחדו מהם. אבל אחרי שיעור-שניים, ההתחברות הייתה של הצוות, ואז גם של הילדים. העתיד שלהם במדינה הזאת תלוי בשפה - אם הם יתקשרו בעברית, הם יעבדו. אם לא, האופציה השנייה ידועה לכולנו. ילדים שלא יידעו לדבר עברית ולא ילכו לאוניברסיטה ולא ימצאו עבודה, חלק גדול מהם יילך לפשע. כי ילדים בני 18-19, עם כל האדרנלין ואם אין להם שום דבר חיובי לעשות, הם ייקחו סיכונים וילכו לפשע. ולאט לאט זה הורס את החברה הבדואית".
לסרי מוסיף כי "גם התלמידים וגם המתנדבים מגיעים עם המון חששות בהתחלה, עם המון סטיגמות שאנחנו מכירים אותן. אחרי שהצלחנו להעביר אותם את המשוכה הראשונה, מהר מאוד הסטיגמות האלה מתמסמסות" עם זאת, הוא מציג את אסמאא, צעירה בת המקום, שתפקידה לסייע למתנדבים בכל הנוגע להתנהלות בביה"ס - אך גם מחוצה לו. "הבנו שבשביל לתת להם תחושת ביטחון, חייבים להצמיד להם מישהו מקומי, דובר השפה. בסוף אלה חבר'ה צפונים כאלה, שנכנסים בפעם הראשונה לכפר בדואי ומתנהלים פה לבד - מגיעים בתחבורה ציבורית, מסתובבים פה. הם חוששים, גם ההורים שלהם חוששים, אז זה שיש מישהו שלך שנמצא איתם בטלפון ומלווה אותם, נותן להם ביטחון".
ממשרד המנהל אנו ניגשים לאחת הכיתות בהן מועבר שיעור של בודור על ידי ארבעה מתנדבים ממכינת הנגב בניצנה. על לוח המגע המשוכלל שבכיתה מוקרנים משפטים שהפועל בהם חסר, והילדים מתבקשים להשלים אותו ממחסן מילים. למעט משפט אחד, שמזקק את ההנחייה, כל הכיתוב על הלוח הוא בעברית. הילדים מעורבים בשיעור במידת מה, אולם המבוכה - שאולי התגברה בעקבות נוכחותנו במקום - ניכרת על פניהם.
"כששמעתי שיש לי את הזכות לחנך ילדים ולהשפיע על מגזר שלם, זו הייתה בשבילי זכות", מספר לאחר השיעור אדם, תושב רמת גן, אחד מתוך ארבעת המתנדבים. "הייתי בצופים ובכל מיני מסגרות שעובדים עם ילדים, ועכשיו זה משהו אחר לגמרי - כי יש לזה השפעה הרבה יותר נרחבת. אתה משנה פה מציאות. אנחנו מרגישים את זה. ביום הראשון שבאנו, הסתכלו עלינו בחצי עין עקומה, והיום אנחנו הולכים במסדרונות וכולם צורחים את השם שלנו ומחייכים. מעבר לשפה העברית זו הזיקה לחברה, להכיר אנשים מעבר למגזר שלהם, וממש רואים עליהם את ההתקדמות הזאת".
עופר, מהר אדר, מוסיף כי "זה מעבר לחינוך לעברית - אנחנו מציגים תמונה של החברה היהודית, שאנחנו באים ורוצים לקבל אותם פנימה, שאנחנו מציעים עזרה כדי לשלב אותם לתוך החברה. אז כן, זה מרגיש כמו שליחות גדולה. אביתר מהוד השרון מוסיף: "שפה זה הבסיס של כל תרבות, ואיך שיוצרים מידע משותף".
תמר מיהוד, הבת היחידה בקבוצת המתנדבים, מספרת על החוויה האישית שלה. "אני לא אשקר, היה לי פחד בהתחלה, תל שבע ושמועות, כל מה שמחזיקים מהמקום הזה. ואז אתה מגיע לכאן, אני רואה פה פוטנציאל אדיר. אלה ילדים שיכולים להגיע למקומות גבוהים, רק צריך להנגיש להם את זה. היחס מהילדים מאוד בסדר, אני לא מרגישה הבדל ואני לא נותנת להבדל להתבטא. אנחנו לא מסתובבים ברחובות, ובבית הספר אני מרגישה ביטחון, גם בזכות צוות המורים".
על אף הגישה החיובית של המתנדבים, צריך לומר זאת בכנות: בתל שבע יש נשק לא חוקי ופשיעה, ככל הנראה יותר מאשר במקומות מהם הגיעו הצעירים היהודים. רק בסוף השבוע האחרון נרשם ביישוב אירוע ירי, ונער בן 15 נעצר בתום מרדף רגלי כשהוא אוחז אקדח טעון מסוג FN. אף על פי כן, הם בטוחים במטרה שלשמה נשלחו לכפר.
"במכינה שלנו ממש מבינים את החשיבות של הפעילות שלנו", אומר אדם, "ההורים לא מודאגים, כי הסברנו להם את המצב והם מבינים את החשיבות". גם אביתר מסכים ואומר כי "ההורים שלי ממש תוכמים בסיטואציה הזו, מהרגע הראשון הם ישר תמכו ואמרו שזה מדהים. בסופו של דבר אני יכול להבין שכהורים יכול להיות שהם ידאגו, אבל גם התוכנית של בודור, כל ההכנה, זה ברמה הכי גבוהה. תמיד יש דאגות וחששות, אבל עם ההכנה והידיעה שאנחנו במסגרת מאורגנת, אני חושב שהם ממש בסדר עם זה".
בתום הביקור באל-אנדלוס, אנו ממשיכים לבית הספר העל-יסודי אל-ביאן. "בתיכונים השיטה אחרת, כי צריך שזה יהיה יותר פדגוגי", מסביר לסרי בעודנו עושים את דרכנו. "קודם כל, בגלל פער הגילאים - לא תכניס מישהו בן 18 לכיתה ט'. שם אנחנו עובדים על גיוס מורים, אבל לא בהכרח מורים קלאסיים, עם תעודת הוראה - אלא חבר'ה עם ראש על הכתפיים שיש להם אוריינטציה. ברגע שאתה בונה לו את מערך השיעור ומכשיר אותו ומסכם איתו כל שיעור, זה בגדול הרעיון לפצח את האירוע הזה. כי אם תתחיל לחפש מורים יהודים דוברי עברית עם תעודת הוראה שייכנסו למגזר הבדואי, אין סיכוי - המנהלים מחפשים בעצמם ולא מצליחים".
"זו שנה ראשונה שלנו בתיכונים", מספרת ואפאא אבו שארב, מנהלת תוכנית העל יסודי של בודור. "ראינו שבשביל שנוכל לעזור לתלמידים לסיים י"ב ושיהיה להם יותר קל להתראיין לאוניברסיטה או למכללה, לעבודה בכלל, ללכת לקופת חולים או משהו, הם צריכים כמה דברים בסיסיים. בחרנו בכיתות ט' כי זה הזמן הכי מתאים ללמד אותם, ולפי הפיילוט הוחלט שצריך מינימום שעתיים בשבוע עברית מדוברת. בנוסף, אנחנו עושים מדידה והערכה דרך חברה חיצונית שנותנת לנו את המידע אם אנחנו מספיק יעילים או לא".
אבו שארב מחזקת את דבריו של מנהל בית הספר אל-אנדלוס לגבי תפקידה של למידת השפה כמניעה מהתלמידים להשתלב בחיי פשע. "אם אתה לא מסתדר עם הצד ששולט פה, איך אתה יכול להשתלב בחברה? אם אתה הולך לעבוד, ב-90 אחוז מהעבודות אתה צריך לעבור ראיון בעברית. אם אתה לא מצליח, נכשלת. כשאתה נכשל, מה אתה עושה?".
מנהל אל-ביאן, סלימאן אבו רקייק, אומר כי אי ידיעת השפה עלול לדחוף - ובפועל, כבר דוחף - תלמידים רבים ללכת ללמוד בשטחים. "הרבה תלמידים בוחרים ללמוד בגדה, כי שם האוניברסיטה בערבית ויותר קל להם", הוא אומר, ומוסיף כי היום יש לצעירים פחות גישה לעברית. "זה תלוי גם במורים", הוא מדגיש, "יש הרבה קשיים וחסמים, אבל אנחנו נתגבר על זה. משרד החינוך היום מקצה משאבים לבתי הספר, וזה חשוב מאוד".
"בסופו של דבר, אנחנו חיים פה", ממשיכה אותו אבו שארב. "לא משנה איפה נלך, עדיין יהיה לנו את המחסום הזה של השפה. אם לא נלמד, לא נוכל להשתלב. גם כשאתה הולך עכשיו להגיש טפסים למס הכנסה - שזה משהו שאתה חייב לעשות - אתה לא יודע למלא טופס אם אתה לא יודע עברית. המורים פה מתחילים בלהסביר לתלמיד את הרציונל של הלמידה הזאת, ויכול להיות שבגיל קטן יותר הם לא הבינו - אבל עכשיו בטח שהם מבינים. כשאתה רוצה ללכת עם אבא שלך לבאר שבע ולקנות משהו, אתה לא יכול להסתדר, לשאול כמה זה עולה, המינימום של המינימום. הוא מבין את החשיבות הרבה יותר מאשר בכיתות הנמוכות יותר".
רכזת העברית של בית הספר מצטרפת גם היא לשיחה, ואומרת כי היא מסבירה לתלמידים את חשיבות למידת העברית על ידי מחשבה על תפקודם כהורים. "קיבלת מכתב, אתה לא יודע לקרוא אותו, מה תעשה, תלך לשכנים? בהתחלה היה קשה, נכון, 'לא רוצים', 'לא מעניין אותי', 'אני הולך לשכן שלי שייקרא לי'. אבל היום לא - הם רואים שרוב הכיתה משתתפת וכולם מדברים, אז זה הולך יותר טוב".
רכזת העברית מציגה אלמנט שמקנה לצוות של בודור יתרון משמעותי - אי ידיעת השפה הערבית. "אני, כמורה דוברת ערבית, אני עונה להם ומסבירה בערבית. אבל המורה רות שעובדת בבית הספר לא יודעת להסביר בערבית, אז היא גם מסבירה בעברית". לסרי מצטרף לדברים ומסביר כי "המורים אומרים לנו שבגלל שהתלמידים יודעים שהם מדברים ערבית, הם מנסים למשוך אותם לשם. כשאתה יודע רק עברית, אין לך ברירה".
"תכל'ס", בוחרת אבו שארב במילה צברית מפתיעה, "כל המורים שלנו, כמה שתנסה לדבר בעברית - אתה תחזור לערבית. אתה נופל ומדבר בערבית, במיוחד כשהתלמידים לא מקשיבים או שיש כל מיני הפרעות. לכן אנחנו מביאים מישהו שדובר עברית כשפת אם, כדי שהילדים ישברו את הראש".
"הם עדיין מאמינים שיש תחליף לעברית, אבל אנחנו מנסים כל הזמן"
למשרד המנהל נכנסים שתי תלמידות ותלמיד, שמתיישבים לצדנו סביב השולחן עתיר הכיבוד. הראשונה להעז להשתמש בשפה אותה היא לומדת היא אלינה ג'בראן, תלמידת כיתה ט'2. תשובותיה לשאלות, כמו של שני חבריה האחרים, די קצרות - אך התוכן שלהן מעודד.
למה חשוב לך ללמוד עברית?
"כי זה חשוב בכביש ובמקומות, ובחנויות, לדבר עברית עם אנשים". כשאני אגדל.
ואיך היה המפגש עם המורים לעברית?
"לקח קצת זמן. לא לי, אבל יש תלמידים שלא קל להם".
על מה אתם מדברים ביניכם?
"שזה טוב, למדנו מזה, ויש תלמידים שלא היו משתתפים ולמדו לדבר מול כל הכיתה".
ואחרי השיעור מדברים בעברית?
"לא, רק בערבית".
רימאס אבו רקייק, תלמידה נוספת, מצטרפת אף היא לשיחה - ועונה בביטחון רב יותר. "בשיעורי העברית למדנו טוב מהמורה רות".
מה לומדים?
"בארוחת בוקר, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו עושים ביום".
אחים שלך למדו עברית?
"כן, כולם לומדים עברית".
מה היית רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
"ללמד את אחים שלי עברית, כי יהיו מדבר עברית טוב".
עמאר אבו רקייק מכיתה ט'1 אומר: "אני אוהב את השפה. היה לי ברור, אני רוצה ללמוד. אני רוצה להיות רופא ולהיות שחקן כדורגל, גם מתאמן בקבוצת עוצמה באר שבע".
אז יש לך הרבה חברים דוברי עברית
"כן".
בעקבות התוכנית, העברית שלך השתפרה?
"כן".
רימאס חוזרת לשיחה ובשטף רב יותר מתארת את הסיבה שבגללה חשוב לה ללמוד עברית. "העברית עוזרת לנו שבעתיד, שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה או במכללה, היא עוזרת לי לתקשר עם אנשים. היא עוזרת לי להבין את הסביבה, לתקשר עם הסביבה באוניברסיטה או במכללה, בכל מקום בישראל. היא עוזרת לי להבין את האנשים ולתקשר עם האנשים".
"הבנות יותר מתחברות לשפה כי הן רוצות להתקדם, הבנים פחות", מסבירה רכזת העברית, "אבל אנחנו מקרבים את זה לעולם התוכן שלהם: כשאתם תתחתנו תצטרכו למלא טופס, לעשות דברים, קניות למשל. בכלל, האישה יולדת, צריך להגיע לביה"ח, אז עם הזמן זה מתחיל לחלחל והם מתחילים להתייחס לשפה אחרת. הם עדיין מאמינים בזה שיש תחליף לעברית, אבל אנחנו מנסים כל הזמן".