ביום חמישי התקיימה בבאר שבע הלווייתו של ג'וש בון, לוחם המילואים ששם קץ לחייו בתחילתו של אותו שבוע. הטרגדיה הנוראית סוקרה בהרחבה בוואלה שבע, ולוותה בביקורת קשה מצד חבריו של ג'וש - שטענו לעוולה שנגרמה לחברם על ידי צה"ל.
כמה שעות לאחר ההלוויה גיסי בא לבקר אותנו, ושאל אם הלכתי אליה בתור עיתונאי או כאדם פרטי. "זו שאלה מעולה", אמרתי לו, תחילתה של הודאה בכך שבמסגרת הסיקור הנרחב, פיתחתי קשר חד צדדי עם משפחת בון מאיידהו ומשפחת אוליאל מבאר שבע. הסיפורים על ג'וש כפי שסיפר לי אותם חברו ארי קלקר, התמונות שלו, ובעיקר ההבנה שג'וש הוא לא בהכרח הקרבן האחרון של פציעות הנפש שספגו לוחמינו בחזיתות השונות - כל אלה גרמו לי להרגיש קשר אישי עם אנשים שמעולם לא פגשתי.
כשהגעתי לבית העלמין החדש בעיר (בניגוד לרצונה של המשפחה לטמון את יקירם בקבורה צבאית בהר הרצל), החנייה כבר הייתה מלאה עד אפס מקום. שמחתי על ההיענות המרגשת והמרשימה של עם ישראל, ויצאתי לחנות על הכביש. מחוץ לאולם ההספדים היו מאות רבות של אנשים, אולי אלפים בודדים, רבים-רבים מהם לבושים במדים, חמושים, עם תגי יחידה שונים או חולצות צבא. כמה מלובשי המדים אף נשאו עמם שולחנות מתקפלים וציוד, מה שרק הדגיש בעיניי את האבסורד בהימנעותו של צה"ל מלקרוא ללוויה "צבאית". האנגלית התערבבה בצה"לית: הנה תג של דגל ארה"ב על מדי הזית של זה, והנה חולצה עם הכיתוב Bear Jew על צעיר אחר - מחווה לדמות מתוך הסרט "ממזרים חסרי כבוד", של יהודי אמריקאי שהיה אימתם של הנאצים ונהג לרסק את גולגולות אויביו עם מחבט בייסבול.
ואז החלו ההספדים. קרן, אהובת לבו של ג'וש, עומדת עם טלפון ביד ומקריאה מתוכו דברי פרידה. ילדה שחיה בחלום במשך שנה לאחר שמצאה את אהוב לבה, שיודעת שהוא התכוון להציע לה נישואים ואפילו ידעה כבר לדמיין את הילדים שיהיו להם, והכלב שיאמצו בתקווה שיסתדר עם הכלב שכבר יש להם, ואז הכל התפוצץ בתזמון מצמרר - בדיוק ביום השנה שלהם. "אני יודעת שלא תעזוב אותי ותמשיך להיות המגן שלי", פנתה אל גופתו המכוסה של ג'וש. "כשנפגשנו היה לי ברור שהנשמה שלי מצאה את החצי השני שלה. הדלקת אור איפה שהיה חושך, והיה לי ברור שאלוהים מכוון אותך לכיווני. מי אני שאתווכח עם אלוהים שרוצה אותך לצדו? ביום ראשון היה גם יום השנה הראשון שלנו, ואולי יש בזה משהו פואטי שזו התחלה וסוף של אותו מעגל. אתה גיבור ישראל, נלחמת בשביל כל אחד ואחד מאיתנו, ואנחנו נמשיך מפה להילחם עבורך". אביה של קרן דיבר אחריה ואמר: "748 ימים במילואים, איך אפשר לצאת בריא מדבר כזה? עוד סבב, בלבנון, ובעזה, ביקשנו ממנו די. העומס היה גדול מנשוא".
בסוף אחד ההספדים, כשכולם שקטים, קטעה קריאה את הדממה. "Who let the dogs out", צעק אחד מחבריו של ג'וש, ונענה בנביחות על ידי בודדים. קלקר, שניהל את הטקס, מיהר להסות אותו וקרא לו בשמו, כמו מבקש ממנו להתנהג בהתאם למעמד. בתגובתו הקצרה היה נדמה לי ששמעתי רובד נוסף, שמודע לכך שההתנהגות הזו היא-היא המתאימה למעמד. שזה היה ההווי אותו חלקו ג'וש וחבריו.
ההווי הזה מאפיין יהודים אמריקאים רבים שמגיעים לישראל. כמו במקרה של ארי גולדברג, שנמצא בתחילת החודש ללא רוח חיים בדירה בדימונה, הם גדלים כשסביבם נשק חוקי, ואהבת ישראל שלהם הובילה אותם לצאת בהתלהבות למה שמבחינתם הוא שליחות של ממש - להציל את העם שלהם, את השורשים שלהם, את המורשת עליה גדלו. כל אלה מתחברים ל"אמריקאיות" שאנחנו כישראלים מכירים בזכות הוליוווד - וייב של מארינס, עם כינויים ללוחמים, אמונה בצדקת הדרך והרבה הרבה הומור שחור, שגם היה נוכח בהספדים לזכר בון. איזה מזל שיש את האמריקאים הצעירים האלה, וכמה חשוב שהצבא יגן עליהם, גם מפני עצמם.
גם אביו של ג'וש ספד לו וגם אמו, וגם הוריה של בת זוגו קרן. כשמפקד הגדוד של ג'וש דיבר, ולאחריו גם מפקדו הישיר, הסירוב של הצבא להכיר בו כחלל צה"ל צרב עוד יותר. "מותו של ג'וש בנסיבות כה טרגיות מותיר חלל בכולנו", אמר המג"ד, ואז פנה למשפחת בון באנגלית ואמר: "בנכם היה גיבור, אתם יכולים להיות גאים בו. תודה על החינוך שנתתם לו והפך אותו למי שהוא".
במסע הלוויה ובקבורה עצמה כבר לא השתתפתי, כי ב-15:30 הייתי חייב ללכת להוציא את הילדים מהגנים. כי החיים קורים גם בזמן שקורות כאלה טרגדיות. וכמה מפחיד לחשוב שזו רק תחילתו של מדרון שרבים מחיילינו, ישראלים ואמריקאים כאחד, עלולים למעוד בו לאחר המלחמה. שמעתי את מכריו של ג'וש - קשה להגיד "תהיו שם בשביל האהובים שלכם", כי הם היו שם בשבילו, ועדיין לא הצליחו לעצור אותו מלפעול.
ביציאה מבית העלמין פגשתי חבר שהגיע לחלוק לג'וש כבוד אחרון מבלי שהכיר אותו. דיברנו עצוב, והתפצלנו איש איש לדרכו. העומס שהיה במגרש החנייה כשהגעתי רק התרחב, ובכביש הראשי שלצדו חניתי נמתח פקק ארוך שלא מתקדם. "הגיע לך יותר", אמרה קרן בהספד לבן זוגה, ואני חשבתי לעצמי - אם לא ההכרה הרשמית, לפחות העם היה שם כדי להכיר בג'וש כמי שנפל בשירותו הצבאי, ולהוקיר לו תודה.