שנתיים עברו מאז נפילתו של רס"ל טל שועה, לוחם בגדוד ההנדסה הקרבית שנפל בקרב בעזה. שועה, התנדב למילואים וגילה שהוא אבא שבוע לפי נפילתו. אלמנתו ענבר, כתבה לו אתמול :"נטלטול שלי,
שנתיים עברו. שנתיים מאז שעזבת ואני מחפשת את הדרך לחיות דרכך אבל בלעדייך. שנתיים של מסע של שאלות ותהיות של למה ואיך דווקא אנחנו. עזבת עם כל כך הרבה קצוות פתוחים שנאלצתי להתמודד לגמרי לבד. שנתיים שלפעמים מרגישים כמו נצח ולפעמים מרגישים כאילו אתמול קיבלתי את הבשורה. לפני כמה ימים הגעת אליי בחלום. היית יפה תואר, עם העיניים הטובות שלך, הזרועות החסונות שלך, לבוש בחולצה לבנה ומכנס של מדים עם החיוך שלך שאומר הכל. ידעת שאני כועסת,הגעת אליי בחיבוק דוב כי ידעת שזה תמיד מפייס אותי. בשנייה שקמתי ידעתי שחלמתי עלייך וזה ריגש אותי כי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותך".
"אמרתי לך שאני משחררת אותך. אני משחררת אותך מהכעס ומהכאב בלב, אני בוחרת להשאיר רק את האהבה שלי אלייך וגם את הגעגוע ,כי הוא לעולם לא יעלם. אני בוחרת לזכור את הרגעים הכי יפים שלנו ולשמור אותך כל כך קרוב אלי בלב כי אני מרגישה אותך בכל צעד שאני בוחרת.
מאז שהלכת אני כמעט ולא זוכרת חלומות, גם כאלה שלא קשורים ובאותו לילה שנפגשנו הצלחתי להרגיש שאתה כאן. ולא רק בחלום, אתה תמיד כאן. אני לומדת לחיות דרכך, אני תמיד חושבת מה היית עושה באותה סטואציה ,הכרתי אותך כל כך טוב שגם ברור לי ממש איך היית מגיב או מה היית עושה. יודעת שאתה שולח לי כוחות ומסרים, אני מרגישה שאתה חלק מזה ושאתה עוזר לי לסלול את הדרך.
מתוך כל השבר הזה קיימת גם הודיה ,עם לב שבור אבל גם עם בטן מלאת חיים שנייה לפני שעזבת
השארת אותי עם נס פרטי משלי שגורם לי להבין שיש סיבה לקום בכל בוקר עם חיוך על הפנים כי צריך. הוא מאיר לי את היום, הוא ממלא לי את החור בלב. הוא מלא בך טלטול.
ההליכה שלך, השטותניקיות שהייתה בך, העיניים האלכסוניות והיפות, הלוואי והיית נוכח בכל זה.
תודה על זה טלטול. אני מבטיחה להמשיך בדיוק באותה דרך שהיינו מגדלים את עוז ביחד אם הייתה לנו הזדמנות. לנצח אתה בלב שלי,לנצח אוהב אותך גילגולים קודמים ובאים לנצח אזכיר אותך ואחייה אותך ואת דרכך. תשאר קרוב ,כמו שעשית עד עכשיו. שלך לנצח".