המצוד אחר רביע אבו עראר, בוגר לימודי רפואה החשוד במעורבות בירי בקטטה בה נהרג אחיו, נמשך, כשכבר לפני כשבוע נעצר קרוב משפחה נוסף - רופא בעל מרפאה בדימונה. נדמה שמעורבותם של רופאים במקרי אלימות בחברה הבדואית הולכת וגוברת, כשלעתים היא אף גובה את חייהם - כמו במקרה של ד"ר זיאד אבו עבאד, רופא בבית החולים סורוקה, שנורה על רקע סכסוך בין משפחות ומת לאחר עשרה ימים.
"זה ממחיש את גודל האסון, הקטסטרופה שהחברה הבדואית חיה בה", אומר ד"ר קאיד אלעתאמין, רופא המטולוג וסגן מנהל מחלקה בסורוקה. "האלימות כל כך חזקה, שהיא מושכת לתוכה גם את האוכלוסייה שאמורה להיות החלק הטוב והמשכיל. ברגע שיש סכסוך בין חמולות, אין חפים מפשע - שם המשפחה הוא כתב האישום שלך. זה נושא השבטיות, שעם האלימות הגואה קיבל ממדים ותופעות שליליות ומסוכנות. דווקא האוכלוסייה המשכילה מוצאת את עצמה בחזית כי הם יוצאים לעבוד, במסלול הליכה ידוע, אלה לא אנשים שאינם צפויים לעבור הצד השני".
אלעתאמין מנסה להסביר את ההסלמה ופריצת הגבולות, ומטיל את האשמה על היעדר תחושת הביטחון האישי במגזר. "הממסד לא מספק ביטחון אישי לפרט, אז אני לא מצדיק את זה - אבל זה גורר את הצעיר הממוצע להגיד 'הדרך שלי להגן על עצמי זה עוד החזקת נשק לא חוקי', וצריך לשבור את המעגל הזה. ברגע שאין ביטחון אישי, אנשים יכולים להגיע לסיטואציות מפתיעות. אם המשטרה הייתה מספקת ביטחון, אותם אנשים היו פחות נוטים לגלוש לכיוון של האלימות".
יחסיו של ד"ר אלעתאמין עם הרשויות מלאים בחשדנות ובספקנות, בין היתר על רקע מגוריו בכפר לא מוכר. אלעתאמין, יו"ר הוועד המקומי ביישוב ח'שם זנה הסמוך לבאר שבע, מספר על דואליות יומיומית איתה הוא חי - מצד אחד, עבודה בלב המיינסטרים הישראלי, ומהצד השני מגורים בשוליים הכי רחוקים ממנו.
"אנחנו חיים במציאות מורכבת, זה חלק מהחיים שלנו", הוא מספר. "אנחנו גרים ביישוב לא מוכר, שאמנם הוא קיים - אבל החוק לא הכיר בו מכל מיני סיבות היסטוריות, תכנוניות, וחלק מזה גם פשוט הזנחה והתעלמות. היישוב לא מוכר אבל הוא נמצא 20 דקות נסיעה מבאר שבע, אז כל המעבר הזה נעשה תוך זמן קצר".
לדברי ד"ר אלעתאמין, הפער המחשבתי בא לעתים לידי ביטוי גם במישור הפיזי, כמו מצב בו צריך להשיג את הרופא הבכיר כשהוא בביתו - אך בכפרו אין בכלל חשמל כדי לטעון את הטלפון הנייד. "אין לנו אספקת חשמל ביישוב, אפילו בבית הספר היסודי שהוקם לפני 3 שנים. המזל שלי הוא שבשנים האחרונות כל הנושא של האנרגיה הסולארית התפתח, ולכל התושבים יש אספקת חשמל ממערכות סולאריות. אז הקידמה מצאה לנו פתרון לבעיות האלה, אבל עדיין יש בעיות של כיסוי סלולרי למשל".
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמבדילים את אלעתאמין מיתר עמיתיו היהודים הוא העובדה שחרב ההריסות מתנופפת מעל ביתו. "היו אצלנו הריסות, לא בצורה נרחבת כמו בא-סר ובמקומות אחרים, אבל הסכנה הזו מרחפת גם מעלינו, ואנחנו לא יודעים לאן הדברים יתפתחו בהמשך. הרוב זה הריסות עצמיות, כי הרי הבית עצמו עולה המון כסף, והקנס שמושת במידה והמדינה הורסת הוא יותר גבוה אפילו ממחיר הבתים המאולתרים שהתושבים מקימים. אז התושבים נאלצים להרוס בעצמם כדי למזער נזקים, במירכאות".
אם ככה, בהתחשב בעובדה שרופא בכיר כנראה משתכר יפה - למה לא לעבור לגור במקום מוסדר?
"מעבר למחויבות האישית כלפי עצמי וכלפי המשפחה המצומצמת, יש לי מחויבות כלפי הקהילה. הפתרון הפרטי מאוד פשוט, זה בשליטה שלי כפרט, אבל יותר חשובה לי המעטפת החיצונית, החברתית. זאת שתמכה בי להגיע לאן שהגעתי. לקום ולעזוב אולי יפתור את הבעיה האישית, אבל לא את הבעיה הכוללת. דווקא ההימצאות שלי בשני העולמות האלה, זה יכול לעזור לגשר על הפערים".
במאי האחרון אישרה ועדת השרים לענייני החברה הבדואית תוכנית נוספת בשורה ארוכה של תוכניות הסדרה לבדואים בנגב. הרופא הבכיר מסרב להתרגש גם ממנה: "אני חווה את כל התוכניות האלה מקרוב. בכל פעם שיש שר חדש, הוא בא עם תוכניות, אבל עד שהוא מתחיל ליישם משהו הוא מתחלף. הבעיה של החברה הבדואית לא תיפתר אם יעבירו אותם כמו שהם למקום מגורים אחרים. זה לא רילוקיישן פשוט. זה מעבר חברתי, זו חברה שצריכה לעבור מאורח חיים אחד לאחר, וזה צריך לכלול לא רק את נושא הבית - אלא גם שינויים מבחינה חברתית, פיתוח, מקומות עבודה. חלק גדול מהסכסוכים בין המשפחות זה על מקומות עבודה, או על מגרשים שחסרים. אז התהליך הזה צריך לקרות עם פתרונות".
בח'שם זנה יש רצון לעבור לאורח חיים אחר?
"הרצונות קיימים. לחלק גדול מהתושבים יש חשדנות כלפי הפתרונות של המדינה, אבל כדי לעשות שינוי אתה לא צריך שכולם יאמינו במהלך, אתה צריך לראות הצלחות. ולצערי אנחנו רואים יותר כישלונות מהצלחות".