ב19.6 במהלך מבצע עם כלביא, טיל ששוגר מאיראן פגע בבית החולים סורוקה. הרס רב נגרם למבנה אשפוז אחד, בנוסף למבנה אחר ובכלל, פעילות בית החולים ביחיד בנגב נפגעה. אולי זו הבעיה, בית החולים ביחיד בנגב, שבשת 2025, בית חולים אחד נותן שירות לקרוב למיליון איש. אבל על כך כבר נכתב רבות.
בימים שלאחר נפילת הטיל הגיע מצעד השרים והפוליטיקאים. שר האוצר ונדהם, יש שיגידו הזדעזע למראה ההרס הרב. הוא הבטיח שיגיע כסף מיידית לשיקום בית החולים. גם ראש הממשלה ביקר, עמד מול המצלמות ליד ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ וחברו הטוב ראש עיריית דימונה בני ביטון והבטיח תעדוף תקציבי לבית החולים. קצת יותר מחודשיים עברו ושקל אחד לא הועבר לבית החולים סורוקה. עד כמה המצב אבסורדי ניתן לראות בכך שעמותת ידידי סורוקה יצאה במבצע תרומות לבית החולים. כן כן, מה שאתם שומעים. בית חולים ציבורי, היחיד בנגב, מבקש תרומות מהמטופלים שלו כדי לעבוד.
סיפור קטן. לעבדכם הנאמן נקבע תור לרופא מומחה בבית החולים. התור נקבע בפברואר האחרון, לתאריך 22.6, 4 חודשים לרופא מומחה כשכולם סיפרו לי איזה מזל יש לי שהצלחתי לקבל תור מוקדם. נו, מילא. רצה הגורל, פגע הטיל והתור אליו חיכיתי 4 חודשים נדחה. למתי? אל תתקשר אלינו אנחנו נתקשר אלייך. מועד לא ידוע.
חבר, שבעקבות הפגיעה והעובדה שגר במסוך לבית החולים נקלי לתסבוכת רפואית. הוא הופנה אחר כבוד לאשדוד כי בית החולים לא היה ערוך לקבל מטופלים חדשים. מאז, במשך חודשיים, הוא ראה פעמיים רופא. באזור תל אביב רבתי. שעה וחצי נסיעה כדי לפגוש רופא.
זו התמונה של בית החולים סורוקה, ופה מדובר במקרים "פשוטים", מה יגידו המאושפזים שמספר המיטות ירד בכ-30 אחוז? מה יגידו הרופאים, האחיות, המעבדות, שחלקם עובדים במחלקו מאולתרות, במרתפים.
"העבירו 1.3 מיליארד שקל לעזה ובית החולים שיפא, איפה הכסף של סורוקה" זעקה שנשמעת היטב ברחבי הנגב אך נראה שגם היא לא חצתה את גבולות הנגב. מה עוד יכול להגיד ראש עיריית באר שבע, עם דמעות בעיניים הוא הציג את החוברת ששלח ל120 חברי הכנסת ולא קיבל תשובה מאף אחד. בקול חנוק הוא שאל איפה ראש ממשלת ישראל שהגיע בחודשיים האחרונים פעמיים לנגב ולא נפגש אפילו פעם אחת עם מנכ"ל בית החולים. איפה הכסף? שאל. תשובה הוא לא קיבל.
השבוע הזמין ראש הממשלה את ראש עיריית באר שבע למשרדו לשוחח על בית החולים סורוקה ועל הטבות המס לעיר. ראש הממשלה הבטיח לחזק את מעמדה של באר שבע כעיר מטרופולין. דנילוביץ אמר, כאן אצלנו לפני חודש שהוא לא מתייאש אבל נראה שהתושבים לאט לאט מתייאשים.
מצבו של בית החולים סורוקה הוא בבואה חברתית למצב הנגב, החצר האחורית של מדינת ישראל. בית חולים אחד ואחד בהקמה, שמשרת אוכלוסייה ענקית. בית חולים שחווה פגיעה קשה, כמעט אנושה, וממשיך לפעול מתוך תחושת שליחות ומתוך תחושת אין ברירה. עם 30 אחוז פחות מטות, עם מחסור ברופאים, עם המתנה בלתי נגמרת לתורים, הוא חייב לפעול, כי בלעדיו תושבי הנגב לא יקבלו טיפול רפואי. תקציבים שלא מגיעים, הבטחות שלא מתקיימות. שדה תעופה, הטבות מס, מעבר צה"ל לנגב, הכל כותרות יפות שריקות מתוכן.
אבל דנילוביץ לא צריך להיות זה שמניף את דגל המאבק. "זה לא מאבק של רוביק" כפי שהוא אמר, זה מאבק של כולנו, תושבי הנגב, לקבל טיפול רפואי טוב, מהיר וזמין. זה לא מותרות, זו לא זכות, זו חובה.
ראשי המועצות בנגב צריכים להצטרף למאבק ביתר שאת, בעלי התפקידים האושיות הבכירות צריכים וחייבים להעמיד את תקצוב בית החולים סורוקה בראש סדר העדיפויות של הממשלה. יוסי שלי, אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה הוא באר שבעי משלנו. גיא לוי, דובר הליכוד, האיש שלוחש על אוזנו של ראש הממשלה הוא באר שבעי משלנו ואלה רק 2 דוגמאות. וגם התושבים "הפשוטים" יכולים לעשות מעשה, לדרוש את מה שמגיע להם. בית החולים סורוקה לא יכול ולא צריך לחיות מתרומות המטופלים, הוא צריך להיות מתוקצב על ידי הממשלה, לא היום, אתמול. בלי הבטחות, בלי תכניות, בלי וועדות, עם מעשים.