רוית לוין מבאר שבע "תקועה" בפולין כבר יותר משבוע, יחד עם אביה המרותק לכיסא גלגלים, בזמן שביתה בבאר שבע נהרס כליל ובעלה ושתי בנותיה פונו ממנו. כבר שבוע היא מנסה לחזור לישראל ללא הצלחה. "יום שביעי שאני כאן, בקרקוב. יום יותר מדי מאז שקיבלתי את הבשורה הנוראה שהבית שלי נפגע מהטיל לבאר שבע, בזמן שבעלי לירון ושתי בנותיי האהובות שהו שם בממ"ד ובנס חייהם ניצלו", היא מספרת.
"אני בפולין. רחוקה מהבית, רחוקה מהבנות שלי. הגעתי לכאן עם אבא שלי, בן 71, נכה 100%. מסע שואה שתכננו הרבה זמן ודחינו שוב ושוב - בגלל הקורונה, בגלל המלחמות. בסוף יצאנו. יומיים אחרי שנחתנו פה, פרצה המלחמה עם איראן. ביום שישי בבוקר, מתוך המלון הקטן שלנו, שמעתי את האזעקה בבאר שבע דרך הטלפון. רעדתי. הייתי מחוברת אונליין לבעלי והבנות. ראיתי בשידור חי את ההרס שנגרם מההדף. הבניין שלנו נפגע. הדירה - נחרבה. בעלי והבנות פונו מהבית. בנס הם לא נפגעו".
לוין מדגישה כי ניסתה לחזור לישראל בדרכים שונות. "ניסיתי לעדכן את אל-על, לבדוק אפשרויות. נאמר לנו שאולי כדאי לעבור למדינה אחרת, שאולי משם אפשר יהיה לחזור. אבל איך בדיוק עושים את זה עם אבא בכיסא גלגלים וחרדות ממעברים לא נגישים כמו לרנקה?", היא שואלת. "לירון, בעלי, נשאר לבד עם שתי ילדות קטנות, ואני כאן. הילדה שלי בוכה במסך - ואני צריכה להיות חזקה גם בשבילה, וגם בשביל אבי שבוכה מהצד השני. הם יצאו מהבית בפיג'מות, עם תיק אחד ביד, זה מה שנשאר לנו מהבית, ואני יושבת כאן, אלפי קילומטרים מהם, ובלב רק חור גדול שנפער יותר עם כל יום נוסף שעובר ואני לא לידם. כאילו מישהו לקח את כל הפחדים הכי עמוקים והפך אותם למציאות. ואני רק רוצה לחזור. לא לבית - כי הוא כבר לא קיים. לארץ! לחבק את הילדות שלי, שאין להן אפילו מיטה משלהן".
"אני חייבת לומר מילה טובה לעיריית באר שבע", ביקשה לוין להדגיש. "תמי חדד ממשמר השכונה ורוביק ראש העיר המדהים, עושים כל מה שהם יכולים כדי להקל עלינו. בסוף העזרה הכי גדולה היא להיות עכשיו בבית ולתת חיבוק גדול לבנות שלי. חיבוק ללא מילים, ללא שאלות, רק להיות שם עבורן. זו זעקה של משפחה רגילה, נורמטיבית, שתורמת, עובדת, ונקלעה לסיוט הזה. אני לא מבקשת רחמים. אני רק מבקשת שיראו אותנו. שלא נשקע לתוך הרעש".
אמש, במוצאי שבת, החלה לוין את המסע שלה לישראל, מסע שיכלול שני קונקשנים ושינה בשדות תעופה, בתקווה להגיע הביתה.