מצוינות כדרך חיים

בשבוע שעבר ציינו בעיר באר שבע את שבוע המצוינות בחינוך. אינספור פרויקטים ועשרות תלמידים קיבלו את הכבוד ואת האות להיות מצטייני העיר. לכבוד שבוע המצוינות הפגשנו את סגנית ראש עיריית באר שבע ומחזיקת תיק החינוך בעיר, ד"ר חפצי זוהר עם שלושה תלמידים. יהונתן אופצ'ר, תלמיד כיתה י' במקיף א', לילי גוטרמן תלמידת כיתה יב' בתיכון דוד טוביהו ושי דובקין, תלמיד כיתה ו' בתיכון נווה מנחם לשאול את זוהר את מה שמעניין אותם באמת.

"אני יכולה להגיד שכתלמידה היו לי שתי אהבות גדולות" סיפרה חפצי: "אחת היא שאהבתי מאוד לקרוא ספרים, עד כדי כך שבלילה מתחת לשמיכה הייתי מדליקה פנס וקוראת ספר ואימא שלי הייתה מגיעה לכעוס עלי והייתה אומרת לי את תהרסי לעצמך את העיניים. הלכתי עם הספר לכל מקום. הדבר השני שאהבתי בבית לעשות כל מיני ניסויים. היה לי דוד שזרם איתי והוא היה קונה לי מתנות מדעיות. בית נמלים, שאפשר לגדל בו נמלים אמיתיות וספר שעשועי מדע, שהייתי מגיעה הביתה ועושה כל מיני ניסויים משוגעים. אני חייבת להגיד שהייתי תלמידה טובה. מאוד מאוד אהבתי ללמוד, היה לי כיף."

עוד היא הוסיפה: "עד כדי כך אפילו, שלמדתי במקיף ג', הייתי במגמה הריאלית, הגברתי כימיה וביולוגיה אבל גם מאוד אהבתי חינוך גופני, ורציתי גם חינוך גופני, אז הייתי גם במגמה לחינוך גופני, זה עוד חמש יחידות. מכיוון שעשיתי חמש יחידות ביולוגיה, אז לא הייתי צריכה ללמוד את הפיזיולוגיה אז המורה שחררה אותי משיעורי פיזיולוגיה? אמרתי לה, לא, אני מאוד נהנית, הלמידה הייתה אצלי חוויה מאוד מאוד טובה וחיובית."

כמו כן, שאל שי, מה הוביל אותך לעסוק דווקא בתחום החינוך, והאם יש דמות חינוכית שהשפיעה עלייך באופן אישי?

"אם הייתם שואלים אותי, חפצי, כשהיית בגיל שלנו, מה היה החלום הכי גדול שלך, אז קצת רמזתי עליו. החלום הכי גדול שלי מאז גיל ארבע או חמש היה להיות מדענית. זה מה שחלמתי. אמרתי לעצמי, חפצי, את תהיי מדענית שתגלה תגלית שתשנה את העולם. ידעתי שאני רוצה להטביע חותם ושאני רוצה לשנות את העולם בצורה חיובית, כמובן, ולהיות מדענית. זה גם היה המסלול שלי. הבחירה שלי בחינוך הייתה בחירה ערכית מודעת, לא ברירת מחדל. יכולתי לנסוע לפוסט בחו"ל, קיבלתי מלגה יוקרתית, קיבלתי פרס וולף, מאוד רצו אותי באחת מהתעשיות הביטחוניות ואני אמרתי שאם לא לשנות את העולם דרך מדע, חינוך זו הדרך הבאה לשנות את העולם. כי אם אני לא אגלה תגלית גדולה שתשנה את העולם, אתם תגלו. הדור הבא שנמצא תחת ידינו, באחריותנו, יהיה זה שימשיך להצעיד את האנושות קדימה".

בין שלל הלימודים והתפקידים שעשתה הקימה חפצי את בית ספר מעוף, בית ספר למצטיינים ומחוננים בבאר שבע, היא הייתה המייסדת והמנהלת הראשונה במשך שבע שנים. היא הייתה מדריכה ארצית באגף למחוננים ומאוחר יותר גם מפקחת ארצית: "אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה. קודם כול, אין כמו לעבוד עם בני ובנות הנוער, נשארים צעירים לנצח, כי כל הזמן חיים את הנעורים ואת השאיפות ואת החלומות ואת התקוות. אני באמת מאמינה שהכול זה חינוך. כלכלה זה חינוך, ביטחון זה חינוך, חברה ערכית וחסונה זה חינוך, הכול זה חינוך. חינוך הוא הלב הפועם של הכול."

עוד שאל שי, אם כך, מה היא מצוינות בשבילך?

"מצוינות היא לא כיתה. מצוינות היא לא תוכנית. מצוינות היא לא משהו שעוטפים אותו בעטיפה. מצוינות זה בעצם סדרת תכונות ומאפיינים גנריים שמעניקים לאדם כלים לחיים. מצוינות אם תרצו, היא מיינדסט, היא מצב תודעתי. היא שאיפה מתמדת להתעלות, להתקדמות, להשתפרות באמצעות התכונות והמיומנויות שציינתי. המצוינות לא שמורה רק למתמטיקה או לפיזיקה, היא לא רק בתחומים האקדמיים. יש אנשים שהמצוינות שלהם באה לידי ביטוי במנהיגות, במוזיקה, במחול, בספורט."

יהונתן, הוסיף לשאול את זוהר, לפעמים אנחנו רואים מנהלים שרודפים אחרי מצוינות של תלמידים. איך אפשר לשאוף למצוינות בלי לאבד את אלה שרוצים אבל לא תמיד מצטיינים לימודית או חברתית?

"המרוץ אחר המספרים, ואני מאוד אוהבת מספרים כמדענית, הוא ממש לא חזות הכול. אני אגיד גם עוד משהו שאולי יפתיע אתכם, אולי תסכימו איתו. בעיניי, ההישגים הם לא יעד. ההישגים הם תוצר הכרחי, אני אומרת את זה עכשיו כמדענית, כשעובדים נכון, כשמסמנים מטרות ריאליות ונכונות, כשמשקיעים את המשאבים הנכונים ורותמים את השותפים, למה שלא יהיו הישגים? אני לא מדברת על מקרי קיצון שיש באמת בעיות אובייקטיביות שאי אפשר להתמודד איתן. אין סיבה. אין שום סיבה בעולם שכל תלמיד ותלמידה במערכת החינוך לא יצליחו ויגיעו להישגים. לא רק הישגים לימודיים. גם הישגים חברתיים, הישגים ספורטיביים-אומנותיים, הישגים אסתטיים. מערכת החינוך צריכה לאפשר לכל תלמיד ותלמידה את ההזדמנות."

עוד ציינה "אנחנו פיתחנו בעיר באר שבע מודל שהוא חברתי, הוא לא רק לימודי. מרכזי מצוינות. לקחת את כל המשאבים שיש לנו בעיר ולאגם אותם לטובת ילדי העיר. לדוגמה מרכז מצוינות בתיאטרון, כדי שגם ילדים בגן ייחשפו לתיאטרון כבר בגן, ואחר כך הם יהיו בקבוצה של הילדים. ומי שמאוד חשקה נפשו יהיה גם בקבוצת המצטיינים ויעלה ממש בבית ספר גודמן למשחק, כאילו הוא שחקן או תלמיד או סטודנט בבית ספר למשחק או שחקן בתיאטרון. בעיניי, נשמת האף של חינוך זו אינטראקציה משמעותית בין מבוגרים משמעותיים לילדים ובני ובנות נוער שמחפשים את דרכם בחיים, את המקום הנכון שלהם, את התשוקות שלהם, את האהבות, מתמודדים עם האכזבות."

את המון שנים מחזיקת תיק החינוך בעיר, תוכלי לספר על יוזמה חינוכית שיצאה לדרך בתקופת כהונתך ושאת גאה בה במיוחד?

"זו שנתי ה-17 בתפקיד, זו הקדנציה הרביעית. אני חושבת שדווקא אני, שהגעתי מהחינוך של המחוננים והמצטיינים, אחת התובנות שאני מאוד גאה בהן, ומאוד התחדדה אצלי פה, ואחר כך כשהחזקתי בתיק הרווחה עוד שבעתיים, זו התובנה שכל אחד יכול. כל אחד יכול במשהו. שם צמחה תפיסת המצוינות החברתית. המצוינות לא שמורה רק ליחידי סגולה, אבל יש פער. אם מתוך 45,000 תלמידים נעשה תוכנית מדהימה, שרק 3,000 ייהנו ממנה, אז זה חשוב גם, אבל זה לא מחולל שינוי. אז אני אתן דוגמה אחת שהיא גם חינוכית והיא גם ערכית והיא גם חברתית. יש ילדים שבאו מעורף משפחתי יותר חלש וכתוצאה מכך המערכת מעניקה מעטפת, תומכת, קוראים לזה בתים חמים. לילדים שאחרי שהם מסיימים את הלימודים בבית הספר, הם ממשיכים בבית חם עד שש בערב. שם הם מקבלים מנעד של מענים, ואחר כך הם חוזרים הביתה, וזה מסייע להם לצמצם פערים. הרבה שנים הבתים החמים האלה העניקו את הבסיס. כמובן שהמון חום ואהבה, ותזונה וגם קצת חוגים. פתאום הייתה לנו תובנה, וכמובן, זה לא אני, זה כולנו ביחד, גם במנהל החינוך וגם ברווחה. באנו ואמרנו, רגע, אם רוצים לחשוב באופן יצירתי ולתת להם באמת כלי לחיים, זה לא מספיק לתת את הדגים, להשתמש במטאפורה, אלא לתת חכות. קיבלנו החלטה שאנחנו מכניסים תו איכות, שבכל המועדוניות והבתים החמים תהיה הוראה מתקנת כדי שהילדים האלה יחוו הצלחות גם בלימודים. כי אם אתה מקבל הרבה את כל הדברים האחרים אבל ממשיך לקבל 20 ו-30, אתה מרגיש תחושת ערך ומסוגלות מאוד נמוכים."

"אני מאוד גאה שיצרנו תו איכות בוועדה לקידום מעמד הילד, ואישרנו אותו גם בהנהלת העיר וגם במועצת העיר והיום כל מועדונית חדשה שנפתחת בעיר באר שבע או בית חם מבינה שזה המרכז. גם המודל של מרכזי מצוינות זה מודל שאני מאוד מאוד גאה בו. באים ללמוד מאיתנו את המודל הזה בארץ ובעולם. אמרנו שניקח את כל המשאבים העירוניים בחינוך, במגזר שלישי, ברווחה, באומנות, בתרבות, באקדמיה ונייצר מהם מסלולי המראה לכל ילד וילדה, חוץ מהמערכת שיש בבית הספר. אז יש לנו מרכז מצוינות במדעים, שיש בו גם ציר של כימיה. מכימיה במטבח בגן הילדים, דרך בתי ספר יסודיים, העמקה לחטיבות ביניים, הגברה בתיכון ותוכנית מארי קירי באוניברסיטה. יש מרכז מצוינות בתיאטרון, מגן הילדים ועד תיאטרון צה"ל. יש מרכז מצוינות במנהיגות ומעורבות. יש לנו מרכז מצוינות במחול, באמנות פלסטית, אנחנו משתדלים לתת הזדמנות אמיתית לכל ילד."

עוד שאל יהונתן, בשבועות האחרונים פורסמה תמונת המצב של ציוני הבגרויות באנגלית ומתמטיקה בערים שונות ברחבי הארץ, כשהעיר באר שבע נמצאת יחסית בתחתית הרשימה. איך את מסבירה את הנתונים האלה? עניין הפריפריה והתקציבים עדיין קיים? מה עוד אפשר לעשות כדי לשנות את התמונה?

"אז קודם כל, כתבנו למערכת החינוך בעיר באר שבע שתי תוכניות עשור אסטרטגיות, חשוב לי שתדעו שהמנהיגות הנוכחית הייתה הראשונה שגזרה על עצמה, אף אחד לא הכריח אותה, לכתוב תוכנית עשור אסטרטגית. כלומר, להיות נאמנה למדדים ולתפוקות מדידות. לא כי זה הכי חשוב, כי זה מדד לאיכות העבודה, ואנחנו רוצים למדוד את עצמנו באופן איכותי. אז הייתה תוכנית עשור לעשר השנים הראשונות, ותוכנית עשור שנייה, שאנחנו כרגע נמצאים בעיצומה. האתגר המרכזי אתו התמודדנו בעשור הראשון היה 'אתגר הכמות'. לפני 15 שנים שיעור הזכאות לבגרות בעיר באר שבע היה 52 אחוזים. היום הוא מעל 90 אחוז. זה מטורף, אנחנו עיר הטרוגנית באשכול סוציו-אקונומי 5, שחולמת כמו עיר הומוגנית באשכול סוציו-אקונומי 10, כי היעד שלנו היה שכולם זכאים לבגרות."

"אגב, אני אומר שרוב התיכונים, הם נושקים ל-100 אחוזי זכאות לבגרות, 95 ומעלה. יכולנו להיות מעל 100 אחוזים. אם היינו מנשירים בכיתה ט' את כל הילדים שלא זכאים לבגרות, אז היינו מעל. אבל אנחנו רוצים להיות גם ערכיים, כל הזמן לאחוז את המקל בשני קצותיו. אחרי זה התחלנו למפות. אנחנו רוצים שאתם תתקבלו לרפואה, להנדסת חשמל, למשפטים, לכלכלה, לפסיכולוגיה לקורס טיס בצבא ולשייטת 13. אז צריך גם איכות. ואז התחלנו למפות מקצועות אסטרטגיים. היינו באזור 18-20 אחוזים בחמש יחידות אנגלית. היום אנחנו על כמעט 60 אחוזים בחמש יחידות. במתמטיקה חמש יחידות? היינו על 2 אחוזים, היום 16 אחוזים שזה קורב לממוצע הארצי. פיזיקה, אותו סיפור. התמונה היא תמונה דרמטית. זה האתגר הבא שלנו. אוי לנו אם לא נצליח באתגר האיכות. יקרה פה סיפור משה והר נבו. משה שעולה על ההר, צופה על הארץ המובטחת, ולא זוכה להיכנס אליה."

"כל הדברים שקורים פה היום הם בשבילכם ולמענכם. בית חולים נוסף זה אומר עוד הרבה רופאים, ומנתחים, ואחיות, ופיזיותרפיסטים, וקלינאי תקשורת, וכל מקצועות הבריאות, לילדים של הנגב. הכפלת הקמפוס הצפוני זה אומר עוד אלפי מקומות לימוד באוניברסיטה לסטודנטים שיוכלו ללמוד כאן בכל הפקולטות והמחלקות. בניית פארק ההייטק זה הזדמנויות תעסוקה בהייטק, והייטק זה לא לבד. כל הזדמנות תעסוקה כזו זה עוד ארבע משרות היקפיות, בעריכת דין, בשיווק, ביחס, כל אחד במה שחשקה נפשו. הרכבת יצאה מהתחנה, ולכן אצה לנו הדרך."

לילי שאלה את זוהר, את חושבת שיש הבדל בין מצוינות או השאיפה למצוינות בין נערים לנערות? לדוגמה במקצועות ההייטק יש רוב גברי לעומת נשים, אז זה משהו שמתחיל בגיל צעיר? אפשר לשנות את זה?

"אני כאישה שנולדה בפריפריה, גיאוגרפית של מדינת ישראל. מעולם לא הרגשתי שיש לי תקרה כלשהי. סבתא שלי שעלתה ממרוקו בשנות ה-50. היו לה 12 ילדים, וכולם עם תואר שני צפונה, דוקטור, בכל התחומים. למה? כי היא אמרה להם, תעבדו קשה. תתאמצו, תציבו לעצמכם רף חלומות גבוה, מובן שהסביבה תתגייס לעזור. אתם יכולים הכול. ואם הם בשנות ה-50 הצליחו, כשלא היה פה כלום, בנקודת פתיחה הרבה פחות טובה משלנו ושלכם, אז כמעט הכול אפשרי. למה כמעט? כי צריך שיתקיימו עוד תנאים. אני לא נאיבית. יש מקומות שבהם יש מורכבות, אפליה, קושי. השאלה היא לא אם זה קיים או לא קיים, השאלה היא מה עושים עם זה. פה, בעיניי, זה לעבור ממקום של הקורבן של אכלו לי, לקחו לי, שתו לי, אל מקום פרואקטיבי, שאומר, גם אם יש אתגר, מפשילים שרוולים ובאים לטפל בו ולתקן אותו. יש פערים. נתחיל מזה. אז הגיע ראש העיר שלנו ואומר, הרשימות שלי יהיו בריץ' רץ', גבר ואישה גבר ואישה, לא כי הוא עושה טובה לנשים. יש הבדלים פיזיולוגיים, יש הבדלים ביולוגיים, יש הבדלים כאלו ואחרים, אבל אין הבדל בזכות, בתשוקה וביכולת לממש את היכולת."

"אנחנו העיר הראשונה בארץ שבנתה STEM סיסטם, מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה ובחרנו ארבעה מנופי השפעה, אחד מהם הוא מגדר. זאת הסיבה גם שקראנו לתוכנית מארי קירי. כי עם כל הכבוד לבנים היו גם נשים מדעניות פורצות דרך. למה זה חשוב? כי נערה אומרת, רגע, אני יכולה? אפשר בכלל? בטח שאפשר. הנה, מארי קירי, שני פרסי נובל, לא סתם, בכימיה ובפיזיקה. גם אני יכולה."

בסיום נשאלה ד"ר חפצי זוהר, איפה את רואה את באר שבע בעוד 3 שנים מהיום?

"הייתי רוצה לראות אותנו מתקדמים במעלה סולם האיכות. הייתי רוצה לראות אלפי בוגרות ובוגרים שלנו ממלאים את המכינות הקדם-צבאיות ואת שנות השירות, ואחר כך מצליחים למלא בשירות צבאי משמעותי או שירות לאומי שהם בחרו, הכול, לא רק טכנולוגי. אני רוצה לראות ילדים שלנו בקורס טיס ובסיירת מטכ"ל וברוכב שמיים ובסיירות ובשייטת 13 וגם בשירות לאומי משמעותי. מסות קריטיות, יגידו, אה, באר שבעים, הם הכי איכותיים, הם הכי טובים. איזה מזל, איזה מזל שעברנו לנגב, כי יש לנו פה הכל קרוב, לא צריך להביא מהמרכז כל כך הרבה כוח אדם איכותי. הייתי רוצה לראות את מערכת החינוך באמת הופכת לבבואה של החברה. אני חושבת שמערכת השעות של תלמידים לא צריכה להיות כל שבוע רק בבית הספר. יום אחד, אם אני אוהבת מחול, אז היא תבוא ללמוד בקמע, בבת דור, יומיים באוניברסיטה, שלושה ימים בבית ספר. שהמערכת תתחיל לגלות ניצנים של חדשנות, של גמישות. הכי חשוב, שכולם ירצו לבוא לגור כאן בעיר באר שבע, שנוכל לומר את המשפט שבן גוריון היה מת להיות חי ולראות איך מגשימים פה את החלום שלו, של הזקן כאן בנגב. שהרבה מאוד צעירות וצעירים מכל הארץ בוחרים לבוא כאן, לתקוע יתד, להקים משפחה, ולגדל את דור העתיד הבא של המדינה שלנו."