בשבוע שעבר אישרה ועדת השרים את "רפורמת הקווים הכחולים" להסדרת תביעות הקרקע של הערבים-הבדואים בנגב, ובעיקר של מי שחיים בכפרים הלא מוכרים. התכנית מוצגת כ"הסדרה בהסכמה", אבל בפועל מדובר במהלך כוחני וחסר תקדים. לפי המתווה, תושבים יקבלו הכרה חלקית באדמותיהם ופיצוי כספי - אבל רק אם יוותרו על שאר הקרקע. מי שלא יחתום מהר, יפסיד כסף. מי שיסרב לגמרי, יראה את תביעתו נמחקת-מהמפות, מהשטח, ואולי גם מהזיכרון. מדובר בשיטה. לא שותפות, אלא אולטימטום.
לפי ההיגיון של המדינה, תביעות הבעלות מעכבות תכנון ופיתוח, וריכוז האוכלוסייה הבדואית ביישובים מוסדרים הוא אינטרס ציבורי. לכן, המדינה מציגה את פיתוח היישובים הבדואים - כולל חיבור לתשתיות, שירותים מוניציפליים וקליטה "מסודרת" של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים - כמהלך של פיתוח.
השלב הראשון של התוכנית צפוי להתבצע בכסייפה, שגב שלום, מרעית, אבו תלול ולקיה. אבל אף אחד מהכפרים הבדואים הלא מוכרים - שחלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה - לא זוכה להכרה. המדינה ממשיכה להתייחס אליהם כמכשול. מציאות החיים של התושבים, הקשר שלהם לאדמה, וההיסטוריה שלהם-נדחקים הצידה מול השפה המהוגנת של "הסדרה" ו"פיתוח".
במילים אחרות: המדינה מסרבת להכיר בקיומם, אבל מצפה מהם לוותר על תביעותיהם. היא הורסת בתים, מונעת חיבור למים ולחשמל, ואז מאשימה את התושבים ב"חיים לא ראויים". זו מדיניות שנולדה תחת המשטר הצבאי וממשיכה עד היום - אותו היגיון קולוניאלי עטוף בשפה של "פיתוח".
זו תכנית אלימה שמצטרפת לשורת החלטות מבישות שבהן המדינה קובעת לבדה איך ייראו חייהם של הערבים-הבדואים בנגב. ועדת גולדברג, תכנית פראוור ועכשיו גם זה, הקווים הכחולים. רק לפני חודשיים, 9 מיליון שקל מתקציב הבריאות של תכנית החומש הועברו ליחידת יואב - אותה יחידה שאחראית להריסות, נישול, ורדיפה של קהילות שלמות שנשארות בלי קורת גג.
מה שמייחד את האלימות הממסדית הזו הוא לא רק ההרס הפיזי של בתים או ניתוק מהתשתיות - אלא היכולת שלה לעצב את תנאי החיים ברמה הכי בסיסית: הבריאות. המדינה מדברת על חיבור עתידי לשירותים כמו מים, חשמל ושירותי בריאות, כאילו זו מתנת חסד. אבל הבריאות של אדם לא מתחילה במרפאה. היא מתחילה בסביבה שבה הוא חי - האם יש גישה למים נקיים, האם הבית שלו עומד על תילו, האם הוא חש ביטחון, האם הוא יכול לנוע בחופשיות.
התכנית מתעלמת מהשאלות האלו. היא מתייחסת לבריאות כעניין טכני - כאילו די לחבר את הכפר לקופת חולים, וזהו. אבל כל עוד המדינה ממשיכה להפקיע קרקעות, להרוס בתים, למנוע תשתיות בסיסיות ולשלול הכרה - היא לא רק מפירה זכויות, היא פוגעת בבריאות. לא כטעות בירוקרטית, אלא כחלק ממדיניות.
הריסות בתים, היעדר סלילת כבישים, אורבניזציה בכפייה והפקעת קרקעות - כל אלה לא רק יוצרים מציאות של עוני והדרה, הם מכתיבים את מצב הבריאות עוד לפני שמדברים על שירותים רפואיים. כשילד רואה את הבית שלו נהרס ונאלץ לישון בכיתה בבית הספר, או כשאישה בהיריון צריכה ללכת ברגל קילומטרים כדי להגיע לתחנת אוטובוס - זה לא רק מחדל תשתיתי, זה כשל מוסרי.
בתכנית הקווים הכחולים, המדינה אולי מבטיחה חיבור לשירותים בסיסיים - מים, חשמל, בריאות - אבל ההבטחות האלו מגיעות עטופות בתנאים. מה שצריך הוא תיקון עמוק: הכרה מלאה בכפרים הבלתי מוכרים, לא עוד תכניות שמתקבלות בלי לשמוע את האנשים שחיים שם. רק כך אפשר להתחיל לתקן את העוול - לאפשר לכל ילד, אישה וגבר לחיות בבריאות ובכבוד, עם כל הזכויות שמגיעות להם.
הכותב הוא רכז תחום חברה פלסטינית ופריפריה גיאוגרפית במחלקה למדיניות בריאות בישראל בעמותת "רופאים לזכויות אדם"