לשרת את העסק

מלחמת חרבות ברזל שהתחילה בשבעה באוקטובר תפסה את כולם בהפתעה. כל חייל מילואים שמחזיק זוג מדים בבית ידע כבר מהבוקר שהוא יעלה על אותו הזוג מהבית, ייפרד לשלום מהחברה או האישה וייצא להגן על המדינה. אף אחד לא תיאר לעצמו שזה יהיה לכל כך הרבה זמן. המילואימניקים נכנסו לחזית הלחימה, העצמאים, שביום יום נלחמים על הפרנסה שלהם לא חשבו פעמיים וגם הם קפצו ישירות את הקרב בלי לחשוב על העסק שהם משאירים לאחור. לרגל יום העצמאות למדינת ישראל חזרנו לכמה עצמאים שעלו על המדים ובלי לחשוב פעמיים השאירו את העסק מאחור ושמו את המדינה מקדימה. הקשיים בדרך, הגעגועים והאיחולים למדינה. העצמאות שלהם.

האחים מושייב

ליאור וסרג'י מושייב מדימונה הם אחים שמכירים את עולם העצמאים כבר 13 שנים כעסק משפחתי. קצת לפני השבעה באוקטובר הם רכשו 2 לופטים בבאר שבע והיו בדיוק בתהליך להקמת מדיקל ספא סנטר, עסק שמתמחה בטיפולים אלטרנטיביים: "רכשנו 2 לופטים בבאר שבע קצת לפני המלחמה וכשהמלחמה התחילה הם היו סגורים כמה חודשים. לא קיבלנו פיצוי כי לא היה לנו תזרים שנה אחורה. את המדיקל ספא סנטר רכשנו ממש לפני שהחלה המלחמה, חתמנו על חוזה בדיוק לפני השבעה באוקטובר וכשהתחילה המלחמה נשארנו עם 2 עסקים שעל שניהם אנחנו משלמים שכירות, ארנונה ולא ויתרו לנו על זה והעסקים לא עובדים. הלופטים היו סגורים 3, 4 חודשים והספא לא היה מי שישפץ אותו אז הוא עמד ככה. לא הספקנו לפתוח ולא הצלחנו להזיז שום דבר. נקלענו לצרה מאוד גדולה. היה לנו גם הסופר שלא התנהל כי היינו במילואים, לא היה מי שיוציא צ'קים, אני הייתי בעזה מנותק קשר, 3 חודשים בלי טלפון בכלל, כשיצאתי והרמתי את הטלפון הבנתי מה גודל הצרה, כל שלב הלחימה הייתי מנותק לגמרי. יצאתי לכמה ימים, הופעתי בכנסת וחזרתי ללחימה". השניים כבר עשו כ-300 ימי מילואים וגם זה אחרי ש"ויתרו" להם על סבב מילואים אחד: "התחשבו בנו כי הבינו מה גודל הברוך, כשראו את האפסים של העסקים הבינו מה גודל הצרה". השניים משרתים עד היום בסבבים שונים, הם היו גם בעזה וגם בלבנון, לא יחד באותה גזרה. לדברי מושייב, לא היתה לו שום התלבטות להגיע למילואים סבב, אחרי סבב: "היה לי סבב אחד שדיברתי עם כולם ואמרו לי אל תבוא, אנחנו מבינים מה המצב שלך. הם פטרו איתי וקיבלתי אישור לא להגיע לצו מילואים. אישור חריג בגלל הנסיבות. אבבל אין פה ספק לרגע. כשאני על מדים אני חייל. אחרי שיצאתי בפעם הראשונה והבנתי מה הסדר גודל של ההפסד ועד כמה אני בבור עמוק היה קשה מאוד להתרכז .אני לא הייתי ב100 אחוז. קשה לך להיות במילואים כשאתה יודע כמה קשה יהיה לך כשתצא. אנחנו חיים במדינה שאין כל כך מה לעשות וחייב להתגייס אבל זה אתגר שלא חשבתי שאני אתמודד איתו".

אז איך העסק בסוף התרומם?
"הרבה אנשים טובים שעזרו לנו המון. מישהו שהיה איתי בסדיר ויש לו חנות של קרמיקה עשה לי מחיר עלות ונתן לי לשלם לו בכמה תשלומים, חברים שהגיעו לשנע את הכל. יש לי מלא חברים שעזרו לי לשפץ ולבנות הכל כי לא יכולנו להזמין קבלני משנה. הפסדנו מעל חצי מיליון שקל. הגענו לבור ענק. עשינו הד סטארט והצלחנו לגייס 300 אלף שקל שזה פלסתר אבל זה נתן לנו עוד כמה חודשים של ראש מעל המים. יש בעם הזה אנשים מדהימים שעזרו ותמכו זה מרומם את הנפש".
המדיקל ספא סנטר מתמחים כאמור ברפואה אלטרנטיבית: "יש לנו מטפלות עם טכניקות שונות, יש לנו חמאם טורקי שנותן לנו מעבר לטיפול גם הכנה מושלמת לעיסוי רפואי. בשלב הזה אנחנו נותנים דגש למשפחות שכולות ומי שנכנס לרפורמה נפש אחת, מילואימניקים, חיילים סדירים שאנחנו נותנים להם הנחות לצורך המטורף שנוצר פה. אני, בתור מילואימניק שסחב את הציוד מבין מה הצורך וזה גם אחת הסיבות שאנחנו רוצים לעזור, מה שלא היה לנו. הסיבה שאנחנו החלטנו ללכת על ספא זה צורך אישי שלנו חיפשנו מקום שייתן לנו מענה הולם והחלטנו לרכז הכל במקום אחד ולטפל באנשים. התקווה שלנו לעזור לפוסט טראומטיים. יש לי הרבה לקוחות שבאים ואני חי את הכאב שלהם".

השנים כאמור גם נמצאים בסבב הרביעי: "אנחנו הולכים לכמה ימים ואז חוזרים לכמה ימים. יש לנו עובדים והם מתפעלים את העסק אבל עסק בלי בעל הבית, לא משנה כמה מנהלים ועובדים תשים לא יתפקד אותו הדבר. כל פעם שאנחנו מתרוממים יש בלימה. זה כמו פול גז בניוטרל. ללכת כל פעם לסבב זה סיוט מבחינה עסקית, זה די בולם אותך, אתה מנותק מהמשפחה, גם ככה אתה צריך לדאוג. אני נשוי עם 2 ילדים. אשתי גיבורה, אני לא יודע איך היא סובלת אותי. גם אחי באותו המצב עם שני ילדים וגם הוא השאיר אישה ויצא להילחם".
מה אתה מאחל לעצמך ולמדינה?
"לעצמי אני מאחל שקט ורוגע נפשי, שנוכל להוריד את הרגל מהטורים הגבוהים. יש הרבה אנשים עם משפחות שהקריבו המון, נפשית פיננסית ופיזית. חשוב שהמדינה הזאת תעריך ותבין את האנשים האלה, ויכירו בהתמודדות ומלחמה יום יומית של אנשים שנלחמים מה 7.10 עד יום זה. אני מאחלה למדינה שנלמד מה זה אהבת חינם שנפסיק לחפש את הרע ונחפש רק את הטוב ושהחטופים יחזרו ביום העצמאות וגם הם יחוו את החופש והחירות".

יקב פינטו

דוד פינטו מירוחם הוא נצר למשפחה ששמה לעצמה מטרה לשים את ירוחם על המפה. אביו ודוד התחילו עם חקלאות בנגב ולאט לאט המשפחה הפכה מעורבת בפיתוח העיר מגוון תחומים, חינוך ועד תיירות. המשפחה רכשה 105 דונם מחוץ ליישוב, ובשנת 2019 החליטו שהחקלאות היא עבודה קשה מאוד ומאוד לא מתגמלת והחליטו להפוך את הקרקע שלהם לכרם שיניב יין. יחד עם עוד 2 משפחות, התחילו לשתול גפנים ודוד לקח על עצמו את ההובלה של הכרם: "אני ואשתי הקמנו את הכרם מההתחלה. התחלנו לייצר יין בשנת 2020 בעיקר מענבים שקנינו מהמגדלים באזור. בסוף שנת 2021 יצאנו לשיווק ובאוגוסט 2023 עברנו לירוחם כי היינו על הקו הרבה כי היקב היה בנייה". בסוף אוקטובר תכננו לעשות אירוע פתיחה גדול מה שכמובן לא קרה: "היה אמור להיות אירוע פתיחה ליקב אבל כמבן שזה לא קרה בגלל מה שקרה בשבעה באוקטובר. אני גויסתי בשמונה באוקטובר לסבב הראשון. אני רב סרן במילואים וגויסתי ל-130 ימים. כמובן שאחרי זה גויסתי עוד. זה משמעותי כי אני המנכ"ל של היקב. זה כמו סטארט אפ, בהתחלה כולם עושים הכל וברגע שלא הייתי המון תהליכים נפגעו. בלי קשר, המלחמה עצמה פגעה בנו. ספגנו פגיעה מאוד קשה במלחמה וגם לא קיבלנו תמיכה, היא בוטלה והמענק סורב אחרי שאושר בגלל עניינים בירוקרטים. גם אשתי שעובדת ביקב היא גם נאלצה לא לעבוד ולהיות עם שתי הבנות הפעוטות. היא החזיקה את היקב בחיים, מכירות ירידים, הכל כדי להישאר לשרוד. אני במילואים הרבה פעמים לא זמין ויש ספקים, יש תזרים, יש לקוחות וזה מאוד קשה. מאוד מאתגר. איכשהו תודות למנהל מכירות ועוד אנשים הצלחנו לצלוח את המלחמה בייצוא של יין, הצלחנו לשרוד אבל זה היה מאוד קשה. לקח לי הרבה זמן לחזור לעניינים ולהתאפס על הכל. עד סוף השנה עוד טיפלתי בבעיות של ספק שלא שילמו לו והרבה דברים שלא קרו כמו מרכז מבקרים שהיינו אמורים לפתוח ולא פתחנו בגלל המלחמה".

חשבת מה יקרה לעסק כישצאת למילואים?

"אני זוכר שהמלחמה פרצה לא היה לי ספק. קראו באנו, בלי לשאול שאלות, לא ידעתי כמה זה ימשך אמרתי זה המצב כולנו בתוך זה. היתה אווירה של ביחד, הירתמות של כולם. זה היה מדהים. בשלב מסוים החוויה של מילואמניק במלחמה התחילה קצת להימתח, זה התחיל להיות ממש קשה, לחץ גדול מהבית, בעיות התחילו לצוץ, זה נהיה הרבה יותר קשה. עם סיום שנת 23 ותחילת 24 זה כבר היה ממש קשה והתמודדויות לא פשוטות. אני אפילו לא מדבר על דברים אישיים של משפחה. אתה שם ולא שם. לא יכולתי לא להיות בעסק אבל הקשב לעסק היה מוגבל ובמילואים אתה כל פעם יוצא וחוזר. אם הייתי עושה רק מילואים לא יודע מה היה קורה. המזל שלי שהצלחתי כקצין מטה לנהל קצת את הזמן שלי, מה שלא כולם יכלו לעשות אבל גם שם זה היה מאוד קשה. היתה הרבה התמודדות. בסבב השני זה היה עוד יותר קשה. כי היינו רווים בחוויה הזו, בעיקר המון לחץ מהבית וזה היה בקיץ בתקופה לחוצה בעבודה אנחנו כי אנחנו עסק עונתי עם תקופת בציר שהיא מאוד אינטנסיבית".
היום פינטו כבר מחייך ומספר על ההצלחה של היקב: "אני שמח לומר שאת סוף שנת 2024 סיימנו בקול תרועה. עבדנו קשה ועשינו הישגים יפים. אנחנו עכשיו פותחים את המרכז מבקרים המיוחד, עכשיו אנחנו מפסיקים להיות סטארט אפ ולהיות חברה מסודרת והכל מתממש. לא עשינו את הפתיחה החגיגית אבל נעשה אותה לאט לאט.
אנחנו הולכים לעשות הרבה דברים שישלבו תיירות מקומית וזה יתרום לירוחם, למקומות לינה וספקים נוספים. המיזם הזה חייב להצליח לטובת ירוחם והנגב וזה יעשה המן טוב ליישוב".

מה אתה מאחל לעצמך ולמדינה?
"שנתייצב, שנהיה מסודרים יותר, נקדם את המותג והנגב. אני מאמין שהעתיד בנגב בכל מאודי. אני מאחל שאנשים יראו את זה ויבואו לבקר ואני מאחל למדינה שנסיים את המלחמה, שכולם יחזרו הביתה ושנחזור להנות ולחייך במדינה, זה קשה אבל גם צריך לעשות את זה ועדיף עם כוס יין בדרך".

צ'אצ'א בר

ואנו גלשוילי, הבעלים של הצ'אצ'א בר בעיר העתיקה בבאר שבע יודע בדיוק מה זה להתמודד עם משברים בתור בעל עסק.
הוא הקים את הצ'אצ'א, בר מסעדה בשנת 2018 וכשהבשורה על המקום החלה סוף סוף לצאת מפה לאוזן והמקום החל להתמלא הגיעה הקורונה והוא נאלץ לסגור. לאחר מכן הבניין המיתוגי בעיר העתיקה, מתחתיו היה העסק נשרף והוא נשאר ללא מקום. הוא לא וויתר ובשנת 2021 הקים מחדש את הצ'אצ'א. בשבעה באוקטובר פרצה המלחמה ושמונה ימים אחרי ואנו עזב את העסק, שוב, עלה על מדים והתגייס למילואים בצנחנים. אלא שואנו לא התגייס סתם ככה, הוא החליט להתנדב לשירות מילואים של 180 יום: "התגייסתי שמונה ימים אחרי השבעה באוקטובר. לא עשיתי מילואים כי הייתי בשירות כוחות הביטחון והייתי שמונה שנים בקבע. אחרי שהשתחררתי לא הייתי שייך לצבא. אחרי השבעה באוקטובר יצרתי קשר עם המפקד שלי בסדיר וביקשתי ממנו להתגייס. כשהוא אישר פשוט שמתי את המפתחות לעובדים שלי והתגייסתי לחטיבת הצנחנים שם יש לי חברים ומפקד מתקופת הסדיר. לא קיבלתי צו. זה מלחמה, לא חושבים הרבה. מלחמה על הקיום שלנו, על החיים שלנו. אין פה סדר עדיפויות, פרנסה, עסק או מילואים, יש פה מסירות נפש והתנדבתי. המפקד שלי הצליח לגייס אותי אחרי שמונה ימים. היינו שבועיים באימונים ואז הייתי בעזה 180 יום עם הפוגות".

לא חששת להשאיר את העסק לבד?

"אחד שעובר קורונה ואחרי זה עובר שריפה של עסק מפתח אמונה, יודע שזה לא תלוי בו. גם המצב של המדינה זה מצב שמצריך אותך להתגייס, הייתי חייב להתגייס. אני גם מאוד מבצעי שירתי הרבה שנים בלחימה אז אני כשיר והייתי חייב לעשות את זה".

ומה עם העסק?

"אני מאמין בצוות. כשאתה מפתח את עצמך אתה מפתח גם את הצוות. לאורך השנים הכשרתי אחמ"ש, מנהל עבודה שלימדתי אותו איך מנהלים, איך מחזיקים עסק, איך מקבלים סחורה, השארתי גם 2 בנוטות שהיו אחמשיות, אמרתי להם זה המבחן שלכם עכשיו. ברוך השם הכל תפקד יוצא מן הכלל ובנוסף העיר עצמה תמכה מאוד. לא הייתי מודע שאנשים ידעו שאני במילואים ואנשים פשוט באו לפרגן לעסק, ידעו שאני לא שם ושהעסק צריך עזרה ופשוט באו לפרגן. הצוות היו עמוסים, הספקים היו סבלניים וזה הצליח. כשהייתי חוזר הייתי סוגר את הפינות של החשבונות וחוזר שוב ללחימה".
ואנו מספר כי לפני שהתגייס היה בתהליך של הקמת עסק נוסף, מה שהופסק לחלוטין בזמן המילואים ורק עכשיו עומד בפני סיום: "הייתי בהקמה של עסק נוסף שהוא עדיין בהקמה, בית החצ'פורי עסק כשר עם מטבח אחר שייתן שירות גם לאלה שרוצים להגיע ולא מגיעים מטעמי כשרות. זה היה בפרויקט ונפגע מאוד כי לא הצלחתי להקים אותו. כששוחררנו ישר נכנסתי לעניינים, לא נחתי וברוך השם עבר חלק. זה ברור שאתה מתגייס ואתה מודאג מהעסק אבל אין מה לעשות. כשאתה שם אתה בלחימה, אתה חושב על חברים שלך, אתה חושב על הקרב. אתה מקצועי נטו, זה מטריד אותך כשאתה הולך לישון. חוץ מזה הניסיון עושה את שלו".

מה אתה מאחל לעצמך ולמדינה?
"אני מאחל לעצמי להישאר עצמאי גם בתור בנאדם. להיות חופשי מקנאה, מגאווה ומכבוד. להיות בנאדם זה עבודה וכשאתה מצליח בעבודה הזו אתה הופך ללהיות עצמאי.
למדינה אני גם מאחל להיות עצמאית, להיות עם חופשי. את זה אפשר לעשות רק כעם אחד. אני אומר את זה הרבה ללקוחות שלי כשאני עובר בין השולחנות אני לוחץ לכל אחד את היד. אני אומר לכולם שהכוח שלנו באחדות".

טאי קוקטייל
אמיתי הלפטר, בן 24, תמיד אהב אלכוהול ובעיקר קוקטיילים, לפני שנתיים וחצי החליט ללמוד את זה בצורה מקצועית ושמר לעצמו את החלום הקטן לפתוח עסק: "תמיד אהבתי אלכוהול ולפני שנתיים וחצי למדתי את זה בצורה מקצועית. עשיתי קצת אירועים לחברים, לא כעסק אלא בקטע חברי וראיתי שהתגובות טובות וזה קצת גדל אז החלטתי שאני הולך על זה יותר גדול וקניתי ציוד ועמדה".
הלפטר עשה את המהלך באמצע סבב מילואים אליו נקרא מיד אחרי השבעה באוקטובר. הוא נסע לצפון ומאז עשה כבר כ-250 ימי מילואים: " הייתי בפלוגה שנסגרה כמה חודשים לפני השביעי באוקטובר ולא ייחסנו לזה חשיבות. כל המחלקה שלי חיפשנו איפה לעשות מילואים. התנדבתי למשטרה בכיתת כוננות ואז חתרי לצבא. עשינו רצוף חצי שנה בצפון במשימות הגנה והיו גם משימות התקפה. עד אמצע חודש מרץ אז אמרו לנו שאנחנו משוחררים. השתחררנו בסוף יולי ואז פתחתי את העסק. זה קרה אחרי שני סבבים של מילואים אמרו לי שלא יהיה צו בקרוב אז הלכתי והשקעתי עשרות אלפי שקלים. בדיעבד זו באמת החלטה קצת מוזרה אבל הייתי בטוח שיהיה לי יותר זמן עם העסק ובעיקר רציתי להתעסק עם משהו שהוא כיף. המילואים זו תקופה מאוד קשה. 7 חודשים אתה על המדים, אתה רואה שהחיים ממשיכים ואתה לא שם. כולם עם אווירה, עובדים, יוצאים לברים ואתה לא. הייתי יוצא אחרי חודש והייתי רואה אנשים בבר וזה היה שורט אותי. אז רציתי את האתנחתא הזו גם לעצמי. זה גם ישמח אנשים אבל גם ישמח אותי". מה שהוא לא ידע, שלמילואים הוא יחזור מהר מאוד: "מה שלא ידעתי זה שיקפיצו אותי לצו השלישי. אני זוכר שהייתי בדרך לאירוע, עם חולצה מכופתרת וציוד על הרכב ואז אני מקבל טלפון שלמחרת צריך להתייצב. עשיתי את האירוע ולמחרת החלפתי את החולצה המכופתרת במדים. אני באירוע ובראש אני יודע שמחר שוב אני מוקפץ ותוך כדי אני צריך לחייך ולמזוג קוקטיילים. זה היה האירוע הראשון הגדול של העסק".

מאז הלפטר הספיק להתשחרר ממילואים ולעבוד בעסק שהצליח לגדול. העסק, תאי בר קוקטיילים הוא בר לאירועים פרטיים וחתונות, עמדה בה הם מכינים קוקטיילים לפי הזמנה ולפי התאמה לאירוע.

מה גרם לך לחזור למילואים?
"אני רוצה להגיע לגיל 40 שאני אשב בבית ואדע שעשיתי מה שאני יכול. זה הזמן שלי להגן על אבא שלי שלא יכול לעשות מילואים, זה משהו שכל אחד צריך לצפות מעצמו. זה די ברור מאליו, עכשיו זה תורי לשמור ובעזרת השם עוד 20 שנה מישהו אחר יעשה ואני את התור שלי עשיתי".

לא פחדת לפתוח את העסק?
"פחדתי מאוד, הרבה מאוד השקעה ועבודה הכנסתי לעסק. זה היה קצת מעשה פזיז בדיעבד אבל היום העסק עובד ומכניס וזה היה בתקופה בה הייתי חייב ניתוק. לא הסתכלתי כמה שילמתי. רציתי להתחיל עם זה. זה היה ממש מרצון. פחדתי אבל כל כך רציתי הפסקה שאמרתי אני הולך על זה. כמובן שאחרי שהוקפצתי ביטלתי כמה אירועים, היה לנו ברור שנכנסים ללבנון. פשוט נסעתי וביטלתי אירועים בדרך. בתוך לבנון הייתי כמה שבועות בפנים והצעות היו מגיעות לטלפון ואחרי שיצאתי הייתי חוזר לאנשים שהיו אומרים שכבר סגרו עם מישהו אחר. חודש לא עלה כלום למדיה שזה גם לקח חודש וחצי חודשיים להתניע מחדש אבל ברוך השם לאט לאט זה חזר למסלול ובכל יום נתון עובדים מחדש. עכשיו מתחילה העונה ושאלו אותי אם יש מילואים אם אני אבוא. האמת? אני מקווה שלא אקבל אבל אם הצו יגיע אני אלך לכל מצב".

מה אתה מאחל לעצמך ולמדינה?
"אני מאחלך למדינה שלא נריב בינינו, שנהיה כולנו אחים. במילואים אין את הדברים האלה. אני דתי מבאר שבע יש לי חבר חילוני מתל אביב, יש לי חבר מהערבה ומהצפון. על מדים אין הבדל, כולנו חברים. אני מאחל שהחטופים יחזרו בעזרת השם ונסיים את הסאגה הזו. אני מאחל לעצמי שנמשיך להתפתח, שהעסק יצמח, שיגדל כמה שיותר ושנחייך הרבה".

שיר לי במדבר

שירלי ארט עצמאית כבר 6 שנים. היא בעלת קייטרינג עם מאכלים אותנטיים לאירועים ובשנה האחרונה גם הבעלים של עגלת קפה במושב קדש ברנע. אבל בחודשים האחרונים היא הוסיפה לעצמה עוד תואר, מילואימניקית וכשבן הזוג גם נמצא במילואים, כמעט רצוף מהשבעה באוקטובר, להיות עצמאי ובעל עסק הופך להיות קשה הרבה יותר: " בעלי במילואים מהשבעה באוקטובר. ממש איך שהתחילה המלחמה הוא נקרא למילואים ומאז הוא שם. גם הוא עצמאי, הוא חקלאי שמגדל ארטישוק ירושלמי. אחרי שהחל הסבב החמישי וקראו לו לעזה אמרתי שאני לא יכולה יותר להחזיק את העסק. זה כבר היה יותר מידי. כשבעלי היה בעזה לא יכולתי לעבוד, הוא לא היה פה, לא יכולתי לעשות שום דבר כי זה דורש המון. אז אמרתי שאולי גם אני אלך למילואים, אני טבחית אני יודעת שיש מצוקה של טבחים. פניתי לרבש"צ היישוב והגעתי לחטיבת פארן בקציעות שם אני עושה את המטבח והקונדיטוריה. אני יכולה לבוא לנהל את הקונדיטוריה שזה המקצוע שלי וגם בישולים. מאוד שמחו לקבל אותי. זה היה קשה מאוד להחזיק את העסק. תגברתי את העסק בעוד שני עובדים והבנתי שזה לא ריאלי, אני מביאה הרבה עובדים אבל העבודה לא גדלה, היא נשארת אותו הדבר. אז סגרנו את עגלת הקפה, לקחתי קצת עבודות קייטרינג כדי שייכנס משהו אבל לא יכולתי לעבוד. עשינו אירועים קטנים בעגלה אבל לא פתחנו אותה כל הזמן".
את עגלת הקפה פתחה שירלי אחרי השבעה באוקטובר, בזמן שבעלה במילואים: "אמנם פתחתי אחרי שהתחילה המלחמה אבל קנינו את הציוד עוד לפני השבעה באוקטובר, את ההשקעה הכספית עשינו. היינו אמורים לפתוח הרבה לפני אבל בגלל המילואים לא הצלחנו. רצינו לפתוח אותה אחרי סוכות 2023 אבל קראו לבעלי והתחילה המלחמה אז לא יכולנו פתחנו אותה אחרי. היינו חייבים לגלגל משהו כי השקענו הרבה כסף, היינו חייבים וזו היתה החלטה מושכלת כי בפסח שנה שעברה היו הרבה מטיילים שהגיעו אז בדיעבד זו היתה החלטה נכונה. זו עדיין תקופה מאוד קשה. אני במילואים אז אני לוקחת פחות עבודה, אני שמה את העסק כמקום שני כרגע לתקופה הזו. זו תקופה משוגעת וקוראים לבעלי לחזור כל הזמן אז אני לא יכולה להחזיק משהו יציב".

כמה זה קשה ששניכם עצמאים?
"זה טירוף, זה היה ככה גם בלי המילואים. אנחנו נזקקים להרבה עזרה, בעיקר צריכים עזרה עם הילדים . אני רציתי את המילואים, אני מאוד נהנית, אני מרגישה משמעותית פה אבל זה קשה, אני לא אגיד ששזה לא קשה, זה להיות בריצות כל הזמן".

מה את מאחלת לעצמך ולמדינה?
"אני מאחלת לנו שננצח. שהחטופים יחזרו, הביתה שיהיה שקט ושלווה ושיהיה כיף לגדל את הילדים שלנו פה".