יום מורכב, בלשון המעטה, עבר אתמול (שלישי) על חביבה מן, אחותה של עמית מן ז"ל, הפראמדיקית שנרצחה ב-7 באוקטובר במרפאה שבה עבדה בקיבוץ בארי. לפני שהגיעה להלוויה של קרוב משפחתה בנתיבות, עברה מן בקיבוץ בארי - לטקס ההריסה של בניין המרפאה ספוג הדם והכאב.
"המעמד היה קשה ומטלטל", מספרת חביבה לוואלה שבע, "עוד חותמת לכך שעמית לא חוזרת. עוד פרק ממנה שנמחק". לדבריה, "עכשיו יש לנו משימה לוודא שההנצחה תהיה ראויה, מקיפה ומכבדת - בדיוק כמו שסוכם עם הגורמים הרלוונטיים, וכמו שמגיע לגיבורים האלה ולסיפור המופלא הזה".
הטקס אתמול נערך בכחודשיים איחור, ומן, שהתנגדה להריסת המבנה, התעלתה על עצמה ונשאה בו ברעד דברים. "בדרך כלל, כשאני מגיעה לכאן, זה כדי להיות במרפאת השיניים, כי עבורנו יש למבנה הזה חשיבות שאינה פחותה מהקבר של עמית", אמרה. "פה, אנו מרגישים קרובים אליה. המבנה הזה, עבורנו, הוא קדוש. הסיפור של מרפאת השיניים אינו היחידי, אך הוא ייחודי: מפני שחמשת האנשים שנפלו כאן יצאו מביתם במטרה להגן על הבית. הם פעלו לפי צו מצפונם ונלחמו את קרב חייהם בתעצומות נפש - מי בנשק ובמחסנית, ומי בתחבושות ובכפפות טיפול, עד נשימותיהם האחרונות". לצדה של עמית ז"ל נרצחו במרפאה חברי הקיבוץ גיל בויום, איתן חדד, שחר צמח וד"ר דניאל לוי ז"ל.
"המקום הזה הוא סמל", המשיכה חביבה בנאומה, "לטבח איום ולטרגדיה נוראית, להפקרה ולמחדל הקשים, וגם לגבורה, לרעות, לערבות הדדית, לעוז רוח ואומץ לב. ראוי שסיפור הגבורה שהתחולל במרפאת השיניים יסופר וישונן ויילמד לדורי דורות".
מן התייחסה בנאומה להריסה ואמרה: "זהו רגע בו נחתם פרק אחד בכדי שניתן יהיה לעבור לפרק חדש ומשמעותי של שיקום הקיבוץ, לצד הנצחת גבורתם של יקירנו והדהוד זכרם לעד. אני מודה, במהלך החודשים האחרונים היו פעמים שכבר לא האמנתי שזה יקרה. אך ברגע שהתאחדנו, המשפחות, בדרישתנו הצלחנו לגרום לגורמים הרלוונטיים לבחון מחדש את תהליך ההנצחה. אני מוצאת מעט נחמה שהצלחנו למצוא פשרה ופתרון מיטיב לכולם".
לדבריה, "התכנון להקים בהמשך מקום מסודר שייבנה על בסיס ובשילוב חלקים ואלמנטים משמעותיים ואותנטיים שהוצאו מהמבנה המקורי, שמעידים על החורבן ועל הקרב. המקום שיבנה יוכל לקבל סיורים, משלחות וציבור שנים על גבי שנים קדימה. מבנה מרפאת השיניים ייהרס היום עד עפר, אך לצד ענני האבק ינשבו רוחות של תקווה, של בנייה מחדש והמשכיות למורשתם המפוארת של יקירינו".
בטקס אף נשאה דברים אחות המרפאה, נירית קורנפלד. "הגעגוע עצום והחוסר אדיר", אמרה, "זה זמן לסגור פרק שלא באמת סגור. יש לבטים מאוד גדולים על ההריסה: מצד אחד, אני לא רוצה שישכחו אותם, ומצד שני - הילדים שלי יגדלו פה, ואני רוצה שיגדלו כמו ילדים רגילים ויוכלו לשחק, ולא יחשבו על מה שעבר על אמא שלהם".