בעוד שבועיים בדיוק, ב-19 בינואר, מתכננים בקיבוץ בארי להרוס את מבנה המרפאה שבו מצאו את מותם הטראגי הפראמדיקית עמית מן ז"ל, תושבת נתיבות, וארבעת חברי הקיבוץ גיל בוים ז"ל, איתן חדד ז"ל, שחר צמח ז"ל וד"ר דניאל לוי ז"ל. בקיבוץ קיבלו את ההחלטה, אך משפחתה של מן מתנגדת להריסה - ומתוסכלת מהעובדה שאין גוף לאומי שאחראי על הנצחת האסון.
"הכאב של קהילת בארי כיום גורם להם לקבל עכשיו החלטות שהן שגיאה בטווח הרחוק", אומרת חביבה מן, אחותה של עמית ז"ל, בשיחה עם וואלה שבע. "כרגע הם פועלים מהרצון לחזור וליישב ולהירפא, ואני באמת מאחלת להם את זה מכל הלב, אבל הם לא מסוגלים לראות בצלילות את גודל השעה ואת ההשלכות של ההחלטות האלה לעתיד". מן מנסה לרתום גורמים מתוך הקיבוץ ולהיפגש עם האחראים בקיבוץ ובמשרד המורשת על מנת לדחות את ההריסה.
לדבריה, "בקצב הזה שהורסים הכל, לא יהיה בסוף שום זכר לטבח 7 באוקטובר. דורות קדימה, חוץ מסרטונים ותמונות, לא יהיה משהו פיזי - מבנים, רכבים שרופים, דלתות של ממ"דים. דיברנו גם עם משרד המורשת, שבועיים אנחנו רק בשיחות ופגישות. לא יודעת מה עוד אפשר לעשות".
בפוסט שפרסמה בפייסבוק כתבה חביבה: "עבורי ועבור משפחתי למקום הזה יש חשיבות לא פחות מהקבר של עמית. המבנה הזה, עבורנו, הוא קדוש ומקודש. אבל אני שמה את זה בצד, כל מה שאני מרגישה לא רלוונטי כרגע. כל מה שאני טוענת הוא מהשכל וההיגיון. אני מאמינה שהמקום הזה הוא סמל. סמל לטבח איום ולטרגדיה נוראית, אבל גם ובעיקר סמל לגבורה, לאנושיות, לערבות הדדית, לרעות, לעוז רוח ואומץ לב".
מן תיארה בפוסט את מאבקה על שימור המרפאה. "בשבועיים האחרונים אני מנסה בכל אמצעי שיש ברשותי להסביר ולשכנע, כי עכשיו אני רואה בבהירות צלולה את גודל השעה ואת המשמעות הקשה של הריסת המקום הזה. ידעתי שהקרב כנראה אבוד מראש, אבל אני לא נכנעת בקלות. והם כבר קיבלו החלטה. הרבה התנגדו, אבל הרוב הכריע".
בני משפחתה של עמית ז"ל הציעו פשרה: להעתיק את מבנה המרפאה אל מחוץ לקיבוץ. גורמים מהקיבוץ ששוחחו עם חביבה אמרו לה לדבריה שהביאו מהנדסים לבדוק את האפשרות. אלה ראו שהדבר אמנם מורכב ויקר, אך אפשרי - אולם גם להצעה הזו הקיבוץ סירב. "הם מתנגדים להשאיר אתרים בתוך הקיבוץ, וזה מובן, והם מתנגדים להקים אתר מחוץ לקיבוץ, אז הפתרון שלהם זה להרוס".
"כל מה שאנחנו מבקשים", מסבירה חביבה, "זה לא למהר להרוס עד שמבינים מה האלטרנטיבות, שיתנו לנו עוד זמן. בחזוני ראיתי מקום מסודר ומתוחזק שיקבל סיורים, משלחות ואנשים פרטיים שנים על גבי שנים קדימה. מקום שגם ילדיי יוכלו ללכת אליו, וגם ילדי בארי יבקרו בו בעתיד. ברגע שהמבנה ייהרס - אין דרך חזרה".
הביקורת של מן רחבה יותר מערעור על ההחלטה הספציפית לגבי מרפאת השיניים בה נרצחה אחותה. היא קוראת קריאה שהשמיעו בעבר משפחות של קרבנות הטבח, כמו משפחתם של אריה ואליקו אוזן ז"ל - שנרצחו במיגונית בחוף זיקים - להקים גוף לאומי שיהיה אחראי על שימור האתרים ועל ההנצחה.
"צריך לראות את הדבר היותר גדול", אומרת חביבה, "שאני בתור אזרחית - בלי קשר לזה שאחותי נרצחה - הייתי מצפה שיהיה איזשהו גוף ממשלתי שיידאג לאיזשהו אתר הנצחה לאירועי 7 באוקטובר, כמו שיש את יד ושם, את לוחמי הגטאות. ומה שקורה זה שבסוף לא יישאר כלום מהדבר הזה. בפועל הממשלה נתנה תקציב וכל יישוב מחליט עבור עצמו. זה האישיו פה, בסופו של דבר צריך גוף שיתכלל וירכז את הדבר הזה".
"את המבנה הזה של מרפאת השיניים, עם החורים, הרסיסים, העשן שדבק בו, על כל חורבנו, אותו אי אפשר להחליף בתמונות וסרטונים", כתבה בפייסבוק, "כי אם היה ניתן, אז למה שלא נהרוס את הכותל המערבי ונשים תמונה במקומו? אולי נוותר על מצדה ונקרין סרטון תלת ממד של האתר? יש חשיבות עצומה לשימור אתרים חשובים. יש חשיבות עצומה לאירועי 7 באוקטובר ולהשפעתם על ההיסטוריה של מדינת ישראל".
חביבה מציינת סיבה נוספת שבגללה יש לשמר את המבנה - כתשובה למכחישי הטבח. "יש כבר מכחישים בעולם, כמו שמנסים להכחיש את השואה. כבר היום יש קולות בעולם שמכחישים, וחושבים שישראל היא זאת שתקפה את עזה".
"ניסיתי וקיוויתי שמקבלי ההחלטות יחשבו גם על המשמעויות לטווח הרחוק, ולא רק על היום ומחר. שישכילו להבין שכולנו היינו רוצים לשכוח, אבל מצווים לזכור לעד. שבמחיקת המבנה הזה, תימחק ההיסטוריה. שהאסון הזה מכונן, ולמען השנים הבאות והדורות הבאים צריך שישאר זיכרון מוחשי ממנו. נכשלתי".