אבי זקוטו ז"ל נולד באיסטנבול שבטורקיה ועלה לארץ עם משפחתו בגיל צעיר. רוב חייו התגורר בבאר שבע, ורק לאחרונה עבר להתגורר באופקים הסמוכה. כל מי שמכיר את אבי מספר על אדם שמח, מלא באנרגיות חיוביות, כזה שמפיץ סביב אור וטוב, אדם אכפתי כלפי כל מי שסביבו. בתו עדי מספרת עליו - "החבר הכי טוב שלי", מתארת את הרגעים הקשים בהם הבינה שאיבדה את אביה, ועל ההנצחה שכל כך חשובה לה.
"אבא שלי היה בן בכור להוריו ואח גדול לשני אחיו", היא מספרת. "היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, ועמוד התווך של כולנו. הוא דאג תמיד ועשה הכל כדי שכולנו נשמור על התא המשפחתי ונהיה אחד עבור השני גם כשקשה. מאז ומתמיד אהב את החיים, היה בעל אנרגיה בלתי נגמרת וכריזמה מתפרצת. הוא היה מציג את עצמו בדרכים שונות ומיוחדות. אם הייתם שואלים לשמו המלא, הוא היה מציג את עצמו כ'אבי היפה, החכם והצנוע'. והוא באמת היה הכי יפה, הכי חכם, ובאופן אירוני - גם הכי צנוע. מעולם לא התרברב ולא הייתה בו יוהרה, הוא היה עושה את זה כדי להצחיק, כי ידע להרים את עצמו כשצריך ולהעריך את עצמו כמו שהגיע לו".
מסיפוריה של עדי אי אפשר להחמיץ את הקסם של אבי, והחותם שהותיר אחריו, של אכפתיות, כבוד כלפי הסביבה ואנרגיות חיוביות. "אבא שלי היה אדם סוחף, כזה שמאיר כל חדר שנכנס אליו, משפר לכולם את מצב הרוח ומתעקש לקבל מכולם חיוכים בחזרה", תיארה. "ובאמת היה כמעט בלתי אפשרי לסרב לחיוך המהפנט שלו. הוא היה חבר אמיתי וטהור, בלי אגו. בתוך שגרת חיים מורכב לשמור על קשר, אבל הוא היה מצליח עם כולם, מתקשר, שואל, לא מחכה שיהיה זמן אחר, עוזב הכל כדי לשמוע מה חדש. גם בעבודה היה איכפת לו מכולם, הוא הכיר את כולם, עובדים, לקוחות, אם נתקל במישהו שלא הכיר, הייתי עדה לשיחת היכרות שלא מביישת חברי ילדות. אבא שלי היה אדם שאיכפת לו מכל אחד שסבב סביבו. הוא תמיד הסתובב עם חיוך מאוזן לאוזן ודאג לעזור לכל אחד שרק ביקש, וגם לכאלו שלא, תמיד מצא פתרון יצירתי כדי לסייע ותמיד שם את עצמו בסוף סדר העדיפויות. כל אחד מהעובדים שלו אהב אותו, תמיד ידע לפנות לכולם בנימוס, בחיוך וברוח טובה, והצליח לרתום ולסחוף אחריו כל אחד ואחת".
"החבר הכי טוב שלי - האמין בנו כשאנחנו לא האמנו בעצמנו"
עדי מספרת על התואר שהיה הכי חשוב לאביה - אבא. "הוא היה אומר, שלמרות האהבה הגדולה לשמו המלא עם תאריו הרבים, הוא תמיד אמר שהכי גאה להציג את עצמו כאבא של עדי וליעד. הוא היה המעריץ הכי גדול שלנו, האמין בנו כשאנחנו לא האמנו בעצמנו, דאג שתמיד נאתגר את עצמנו, ולא נוותר על אף אחד מהחלומות שלנו". לדבריה, "אבא לימד אותי מהי טוטאליות, אבל כזו טהורה, מתוך תשוקה אמיתית. טוטאליות כלפי הקרובים אליו, הסובבים אותו, ועבור הקריירה שלו. הוא הפך כל דבר בו לקח חלק למפעל חייו, מלא גאווה ובעל מסירות אינסופית. הוא תמיד נתן כל מה שהוא היה יכול, לפעמים גם מעבר לגבול היכולת שלו - פיזית, נפשית וכלכלית - רק כדי לעשות טוב. הוא לימד אותי שכל עוד אני מרגישה שעשיתי כל מה שיכולתי, אני צריכה להיות גאה בעצמי, וכל עוד התמסרתי למטרה כלשהי, אני אצליח להשיג אותה".
"הוא לימד אותי גם לדעת לסלוח לעצמי, ולזכור שאני בסך הכל בן אדם, שחשוב ללמוד מהטעויות שלי ואיך להתנהל בצורה טובה יותר להבא. הוא ידע להפוך כל סיטואציה לקלילה יותר, ולראות את הטוב בכל דבר, ובמקביל גם ידע רק להקשיב ולהכיל. הרי אם היה יכול לקחת את הכאב אליו, הוא היה עושה זאת. גם כשלא היה יודע מה לומר, הוא ידע להיות פשוט נוכח. ידע לגרום לאדם שמולו להרגיש שהוא יעשה עבורו הכל וייתן לו גם את כל העולם אם יוכל, גרם לכל אחד מולו להרגיש בבית, להרגיש שייך. ואיכשהו, גם בלי פתרון או עצה רלוונטית, ידע להשרות ביטחון שקט, ואמונה שלא משנה מה, יהיה בסדר".
בכנות גלויה מתארת עדי את הרגעים המאתגרים בחייה, כאשר הוריה נפרדו, אך מדגישה שלא חשה שמוותרים עליה, גם ברגעי משבר, בזכות הקשר המיוחד עם אביה. "אבא שלי מעולם לא ויתר עליי, למרות הגירושים מאמי שהיו מורכבים, ולמרות שהייתי מתבגרת טיפוסית. הוא התעקש ונלחם כדי להזכיר שלא משנה מה קורה, הוא לנצח יהיה אבא שלי, לנצח יהיה שם בשבילי ולנצח יאהב אותי. בזכותו הצלחנו ליצור את הקשר הכי מדהים שיש, מעבר לעובדה שהיה אבא שלי, הוא היה גם החבר הכי טוב שלי, האדם שתמיד ראה אותי, תמיד הכיל אותי".
"מאז הגירושים מאמי, אבא תמיד חיפש מקום שיהיה לו לבית. כזה שהוא באמת ירגיש בו נוח. במהלך השנים, אחד מהמקומות הבודדים בהם הצליח להרגיש בבית במידה מסוימת, היה הכינרת. במשך שנים, מספר פעמים בשנה וכמובן ביום ההולדת שלו, היינו נוסעים לאותו חוף ספציפי בכינרת ומקימים זולה מרשימה עם משפחה וחברים. הכינרת הייתה המקום אליו אבא היה הולך כשהיה צריך חופש, היא נתנה לו נחת, שלווה ואתנחתא מהשגרה האינטנסיבית שניהל. אבא היה אדם פשוט, כזה שלא דרש הרבה, הסתפק במועט ובמינימום האפשרי. מבחינתו, הדבר הכי חשוב היה להתעורר לזריחה בכינרת, לשבת על שפת המים עם קפה ועוגיות - אסור היה לוותר על העוגיות - וליהנות מהשקט של הים. נדמה היה שכל הקשיים, והיו כאלה לא מעט, החלו להסתדר בחודש האחרון לחייו, וסוף סוף היה יכול לחיות ולנהל שגרה כמו שהיה רוצה לנהל. כה הזוי וסוריאליסטי לחשוב שעבר לאופקים רק שלושה שבועות בטרם נרצח. כמה הוא התרגש וציפה למעבר, וכמה אנחנו התרגשנו והתכוננו אליו יחד. ניהלנו רשימות, משימות ולוח זמנים לכל דבר קטן, הכל כדי להעניק לו את תחושת הביטחון לה חיכה כל כך".
גם ברגעיו האחרונים דאג לאחרים "כנראה יצא לעזור"
כל האושר, הטוב והשמחה שמתארת עדי, לצד האתגרים עליהם היה נראה שהמשפחה מתגברת יחד - הכל נגדע באותה שבת, 7 באוקטובר. "אחי ואני היינו אמורים לפגוש את אבא לארוחת בוקר. הוא ישן בדירתו החדשה באופקים ואנחנו בבאר שבע. בשש וחצי בבוקר, כשהתחילו האזעקות, עשינו כרגיל סבב שיחות כדי לוודא שכל המשפחה בסדר. אני זוכרת שדיברתי עם אבא שלי, הוא ספר לי את האזעקות ששומע, ואמר 'בטח בגללי, אני אישיות חשובה'. בשעה 7:02 סבתא שלי ניהלה איתו את השיחה האחרונה, ומאז הקשר ניתק. בדיעבד גילינו שהמחבלים הגיעו לשכונה שלו כבר בשעה 7:05, הוא שמע שיש בלאגן, וכנראה יצא כדי לעזור, אבא שלי היה חובש בהכשרתו".
עדי מתארת עדות מצמררת ששמעו על רגעיו האחרונים של אביה. "אחת מהשכנות הייתה עדה מחלון ביתה לרצח של אבא שלי, היא אמרה שראתה אותו מחליף מבטים עם אותו המחבל שירה בו, ותוך שניות בודדות נורה. הן מספרות שראו אותו מתכופף כתוצאה מהפגיעה ונופל, ומאז לא קם. מסרטונים שתיעדו את הפגיעה עצמה ומתמונות של גופתו, נראה שאבא ניסה לחזור בחזרה לביתו. אני לא יכולה להפסיק לדמיין ולחשוב על אותן התחושות והמחשבות שעברו בראשו. על הניסיון להגיע חזרה הביתה בשארית כוחותיו, לנסות ליצור איתנו קשר, לומר מילים אחרונות, אולי אפילו להזעיק עזרה. אני לא מצליחה להפסיק לדמיין אותו עם מבט ריקני וכואב, שנובע מתוך ההבנה שהוא לא יצליח לחזור הביתה, שהוא לא יצליח לומר את אותן מילים האחרונות, שהוא לא יצליח להיפרד כמו שהיה רוצה. אני רוצה להאמין ולקוות שגם במותו הוא היה גאה, גאה בעצמו על האבא ועל האדם שהוא היה, גאה בנו, גאה בכל הסובבים אותו. אני מקווה שהמחשבה על כולנו נתנה לו ולו במעט נחת כלשהי. אני כל כך מקווה שהסבל שלו הסתיים מהר".
בחלוף הזמן שמעה עדי עוד ועוד עדויות על אותם רגעים, וקיבלה פרטים נוספים ממכריו של אבי. "מסתבר שההודעות האחרונות ששלח היו לעובדים שלו. בהודעה הראשונה שאל האם כולם בסדר, והציע לבוא לאסוף את מי שאין לו ממ"ד אליו לדירה. בהודעה השנייה רשם 'שום דבר לא יהרוס את שמחת תורה'".
אך את שמחת תורה כבר לא ציינו, וכבר באותה השבת, בשעות הערב, הגיעו לעדי ולאחיה ליעד, ובישרו להם את הנורא מכל. "בשעה 20:30 הגיעו מהרווחה. אני זוכרת שאמרו לנו 'אבא שלכם נרצח על ידי מחבלים, נעשה זיהוי ודאי בשטח, אנחנו לא יודעים כרגע איפה גופתו'. חיפשנו אותו במשך יומיים, וב-10 באוקטובר קיימנו את ההלוויה. אותו היום הרגיש כמו נצח".
"הלוואי והייתה לי פרידה אמיתית מאבא שלי"
"הזיכרון האחרון שלי מאבא הוא השיחה האחרונה שניהלנו באותו היום", היא ממשיכה לספר. "הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה ב-5 באוקטובר, שכנעתי את סבא וסבתא להצטרף אליי ולהפתיע את אבא בסניף. הוא כל כך התרגש שסבתא הגיעה לראות אותו בעבודה, בעשייה שהיה הכי גאה בה. אני זוכרת שהוא שאל אותי מה עשיתי כדי לגרום לה לבוא, היא לא אוהבת לצאת יותר מדי ולנסוע במהלך היום, והודה לי בלי הפסקה, אמר שעשינו לו את היום, וזה שימח אותו מאוד. אנשים מספרים שאבא התקשר אליהם ב-6 באוקטובר, איחל להם חג שמח, הודה על נוכחותם בחייו, ובדיעבד הרגישו כאילו נפרד מהם. הלוואי והייתה לי פרידה אמיתית מאבא שלי".
הביאו את הכינרת לאופקים
מצבתו של אבי זקוטו ז"ל בנויה כך שבחלקה העליון בולט שרטוט של הכינרת, המקום שכה אהב. "החלטנו לעצב את המצבה של אבא בצורת הכינרת. לאור העובדה שזה היה המקום שהכי הכי אהב, החלטנו להביא את הכינרת אליו. אחרי 7 באוקטובר הבטחתי שאדבר על אבא בכל הזדמנות שרק תינתן לי. כמו שהוא היה גאה בנו, אני אספר לכולם כמה אני גאה באבא שלי, אספר עליו לכל מי שרק מוכן לשמוע. עם כמה שהדברים האלה מביכים אותי כל כך, אני רק חושבת עליו מסתכל מלמעלה ונהנה לראות את הפרצוף היפה שלו בכל מקום".
מתוך הרצון להנציח את אביה, קמו מספר פרויקטים: נשתלו לזכרו עצים ברחבי הארץ, "עצי תפוז סיני שמניב הרבה פרי - ממש כמוהו, שתמיד היה עסוק בנתינה", ונתרמו שני דפיברילטורים - "אבא יצא החוצה בניסיון להציל חיים, והחלטנו שבאמצעות דפיברילטורים על שמו, תינתן לו הזכות להציל אנשים", אמרה. "לאבא שלי ולי היה אוסף של עטים, כולם מיוחדים עם הקדשות, הכנתי עטים עם הקדשה לזכרו של אבא, עטים כחולים בצבע של הכינרת. אנחנו מחלקים אותם בכל מקום אפשרי. הוא הפך להיות 'עט המזל' של הרבה אנשים".
ההנצחה המשמעותית ביותר מבחינת עדי התקיימה ביום הולדתו של אביה. "בכל שנה, ביום ההולדת שלו, היה מבקש ממני לארגן לו זולה בכינרת עם כל האנשים שאהב. החלטנו להמשיך את המסורת, לציין את יום הולדתו גם השנה, ולחגוג את האדם שהיה עם כל האנשים האהובים עליו. גם שם, שתלנו עץ לזכרו. הכנו חולצות לבנות עם תמונתו, וסיפרנו עליו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. נמשיך לעשות את זה כל שנה. זה היה המקום בו הרגשתי הכי הרבה את חסרונו, אבל באותו מידה זה המקום שבו הרגשתי אותו הכי נוכח, אחרי הרבה מאוד זמן שלא. יכולתי באמת לדמיין אותו בצורה הברורה ביותר, מול העיניים שלי. אני בטוחה שהוא היה מתרגש עד דמעות לדעת שכולם הגיעו בשבילו, שהוא אהוב, שכולם באו לכינרת לחגוג לו".
האם יש פרויקט הנצחה שעדיין לא התקיים ותרצו להקים?
"להקים זולה שתשמש בתקופות מסוימות בשנה עבור נערים בסיכון או אוכלוסיות אחרות. ליצור מקום שישמש אנשים אחרים כמרחב ריפוי, כפי שהמקום היה עבור אבא שלי. בנוסף, לאור העובדה שאבא תמיד היה עסוק בנתינה, הייתי שמחה להקים פרויקט של מעשים טובים לזכרו".
עדי סיפרה כי היא מקווה שעכשיו "הוא נהנה בגן עדן", כדבריה. "הייתי רוצה לדעת שהוא תמיד מלווה אותנו, שהוא צופה בנו מהמקום הכי טוב בגן עדן, מלא בנחת, שלווה וגאווה. הלוואי ויכולתי לדעת שהוא לא סבל, שלמרות שהיה לבד, הוא לא הרגיש לבד. הלוואי ויכולתי לדעת שהוא באמת הרגיש אהוב ומלא גאווה, גם ברגעים האחרונים שלו. שלרגע לא כואב לו, שלרגע לא קשה לו, הלוואי ויכולתי לשמוע שבאמת טוב לו. הייתי רוצה לדעת שגן עדן באמת קיים, והוא המנהל הגדול של המקום. הייתי שמחה לדעת שהוא הכיר את כל האנשים שתמיד העריץ ואהב, שהוא פגש את אלכסנדר מוקדון, וישב לארוחת ערב עם המלכה אליזבת. יותר מהכל, הייתי שמחה לשמוע שוב שהוא אוהב אותי, שאני חסרה לו. הלוואי והייתי יכולה לדעת שהוא באמת גאה בי, שאני בדרך הנכונה. לשמוע שלא משנה כמה קשה לי, יהיה בסדר, כי הוא מאמין ויודע שיהיה בסדר".