"אין שום שריד לזוועה": משפחתו של אריה אוזן שנרצח בזיקים מאוכזבת מהממסד

בשבוע שעבר קיימה המשטרה טקס בחוף זיקים לזכר 16 האזרחים שנרצחו במקום ב-7 באוקטובר. מפקד מרחב הנגב, תנ"צ אפי שימן, פנה לבני המשפחות ואמר להם כי "מרחב הנגב, המחוז הדרומי, לעולם יעטוף אתכם כבית חם. החובה שלי לעמוד כאן לצדכם עם עם כל הקצינים של מרחב הנגב, ולומר לכם שאנחנו אוהבים אתכם, אנחנו מחזקים אתכם, אתם זה העורף החזק שלנו".

בין הנוכחים בקהל היו גם כמה מבני משפחתו של אריה אוזן ז"ל, ממושב גילת. אוזן, בן 68, הגיע למקום בבוקרו של 7 באוקטובר עם בנו בן ה-42 אלי, "אליקו", על מנת לדוג כפי שנהגו השניים מזה שנים ארוכות - בטרם נרצחו באכזריות על ידי מחבלי חמאס. את החיבוק והאהבה של הממסד, עליהם דיבר מפקד המרחב בטקס, לא כל בני המשפחה הצליחו להרגיש.

"לפני משהו כמו חצי שנה קיבלנו אישור מהצבא להגיע לחוף זיקים", מספרת אחותו של אריה ז"ל, אסנת אוזן-שופן, "רוב המבנים שהיו שם, או שפינו אותם בכל מיני טרקטורים שהתחילו לנקות שם את השטח, או שפשוט ראינו חורבה. והדבר שהיה לנו מאוד קשה זה שהמיגונית שבתוכה הם נרצחו לא הייתה שם. נעלמה". לדבריה, בני המשפחה ביקשו להקים במקום אתר הנצחה, שהמיגונית בה נרצחו השניים תישמר ותהיה בו חלק מרכזי. "מתברר שהצבא הביא איזשהו קבלן שיפנה את המיגונית ויעביר אותה לאיזשהו בסיס במערב הנגב", היא ממשיכה, "פנינו למינהלת תקומה והסברנו שהייתה התחייבות של השרה מירי רגב שהמיגונית לא תזוז. הבטיחו לנו שזה יחזור, לקח משהו כמו חודש, והחזירו את המיגונית - צבעו אותה בלבן, ניקו אותה, כבר אין שום שריד שמתאר את הזוועה שעברה שם".

ביום השנה לטבח קיימו בני המשפחה טקס משלהם במקום. "הגיעו עשרות אנשים, הרבה יותר ממה שציפינו, וקיימנו שם טקס לזכר אריה ואליקו וכל הנרצחים. משפחות שם עמדו על החוף ותיארו רק בדמיון את מה שהיקירים שלהם חוו. היו שם גם חבר'ה שנרצחו בשירותים, אבל את השירותים הספיקו להרים ולפנות. האזור שם עובר שיפוצים, אז אי אפשר לזהות שום דבר מהטבח שקרה".

פעם נוספת בה נפגעו בני המשפחה מהתנהלות הממסד כלפיהם הייתה ביום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. "מדינת ישראל קיימה טקסים שצולמו מראש באתרים שונים, ובחוף זיקים גם עשו טקס", מספרת אוזן-שופן, "רק שאנחנו, המשפחות של נפגעי המקום הזה, ידענו על זה 24 או 48 שעות קודם לטקס. פנינו לצוותים של מירי רגב, פנינו למועצה אזורית חוף אשקלון, פנינו לכולם, לבקש להשתתף - הם פשוט טענו שאי אפשר, זה כבר סגור, זה כבר מסודר, יש מי שמדבר, ולא הסתדר להם. אז זה היה מאוד מאכזב".

אריה אוזן היה הבכור מבין שישה אחים. "משפחה מאוד שורשית, מושבניקית", מתארת אוזן-שופן. "אמא עלתה ישירות עם המשפחה שלה למושב גילת, והמשפחה של אבא שלי גם הגיעה ישירות לגילת כי היה לו אח שהיה ממקימי המושב. ההורים שלי הכירו עוד בתוניס, אבל הם עלו במשפחות נפרדות והתחתנו במושב".

"אריה גדל במושב, למד בבית הספר היסודי במושב, שהיום כבר אינו קיים, ולאחר מכן המשיך ללמוד באשל הנשיא, כך שהוא באמת היה מאוד קרוב לאדמה ולעשייה ולפיתוח הנגב כבר מילדות. באשל הנשיא הוא כמובן המשיך להתעמק בנושא החקלאות, וכמתנת שחרור אבא שלי קנה לו טרקטור. הוא עסק בזריעה של חיטה בכל יישובי הנגב המערבי, בכל האדמות שרק היה אפשר לזרוע חיטה ולקצור ולעבוד עם תושבי הנגב, הוא מאוד אהב את עבודת האדמה.

מתי איש האדמה גילה את הים?

"ב-20 השנים האחרונות, כשאליקו היה בוגר, הם התחילו להרגיש ביחד שהדבר הזה נותן מרגוע. זה היה זמן האיכות שלהם. לפעמים אריה הלך אפילו לבד, לשעה וחזר, תמיד לקראת הזריחה. אליקו מאוד אהב את הים, הוא היה בחיל הים, אחר כך הוא עבר לגור באשדוד והוא חיפש תמיד שמאיזשהו חלון תמיד הוא יוכל להשקיף אל הים".

באותה שבת, אחיו הצעיר של אליקו, רון, היה אמור להצטרף אליו ואל אביהם. למרבה המזל, באותו בוקר הוא התעורר, הודיע שהוא עייף מדי, וחזר לישון. "עוד כשרון היה תלמיד בתיכון, בלילה שבין שישי לשבת זה היה ללכת עם אבא שלו לים, ואם אריה לא הספיק אז הוא יצא עם חברים ואריה אחר כך הצטרף. ממש הדביקו אחד את השני בחיידק, גם של הדיג. גם אם רוב הפעמים הם חזרו בלי כלום מהדיג, הדיג היה על הדרך, זה לא היה המהות. המהות הייתה הביחד, לפתוח ערכת קפה מול הזריחה".

אחד מהישגיו המקצועיים הגדולים ביותר של אריה ז"ל היה בהקמת יישובים בדואים בנגב. "הוא היה שותף להקמה של כסייפה, ערוער ושגב שלום", מספרת אחותו בגאווה, "וכששלושת היישובים האלה הוקמו הוא הקים את המועצה המקומית שגב שלום והיה חלק מאוד נכבד ממנה. הוא עבד בתוך שגב שלום 20 שנה בכל תפקיד אפשרי, הרשות הייתה על הכתפיים שלו. היה לו מאוד חשוב לפעול עם הנוער שם ולעודד אותם לגיוס לצבא, הקים תחנת משטרה ועודד אנשים ללכת שם למשטרה, להקים מוקד שייתן שירות לתושב - הוא נחשב לקב"ט הרשות, אבל אין תחום ברשות שידו לא הייתה בו. והכל בראש, לא ניהל מחשבים ולא שום דבר".

"הוא היה אמור לפרוש לפני שנתיים, חלם לחזור להקים מטע של שקדים, להקים חממות, הוא כבר התחיל להתעניין, הכין את הקרקע, וביקשו ממנו להישאר עוד שנה בתפקיד, עד אחרי הבחירות בנובמבר, שלא יהיה זעזוע ברשות, הוא הסכים להישאר, וככה הוא נרצח בגיל 68 כשהוא עדיין עובד של שגב שלום. זו המורשת שהוא השאיר לנו, האכפתיות, הדאגה לאחר, לחלש, למי שזקוק יותר ממך. לא עניין אותו אם מי שעומד מולו יהודי, ערבי, שכן, אדם רחוק - בן אדם שזקוק למשהו, אני שם בשבילו".

"אריה נולד וגדל ונקבר במושב גילת. 68 שנה במושב, תעבור בית בית - לא יהיה אדם אחד שיגיד לך שאי פעם הוא הגיע איתו לוויכוח קולני או סכסוך. גם אם הוא היה מאוד כועס, בשבריר שנייה הוא היה נרגע, מחבק ומוצא פתרון טוב או אחר. זה משהו שקשה להידמות לו. זאת שאיפה שהרבה מאוד אנשים, בעיקר במנהיגות, בעיקר כל אלה שמאחורי מקלדות, שילמדו אותה. זה ערך מוסף שאין להרבה אנשים. ובזה אליקו מאוד דמה לו. כנראה שאלוהים בוחר בפינצטה את אלה. חבל, היה מקום בארץ הזאת שלנו, בימים האלה, שהם יעשו עוד קצת טוב. אבל מי אנחנו שנחליט".