ביום רביעי, 15 בינואר, תיפתח תערוכה חדשה במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, שבמרכזה - העין. התערוכה, "חן שיש: תאווה לעיניים", נאצרה על ידי רון ברטוש והיא תוצג עד 4 במאי 2025.
התערוכה החדשה היא פרי פיתוח, הרחבה והעמקת העיסוק של האמנית חן שיש במוטיב העין, המלווה את יצירתה כבר שלושה עשורים. במרכז התערוכה עומד כאמור מוטיב העין, המופיע אצל שיש כנושא או עיטור, כמוטיב או פורמט, כדימוי או סמל או סימן. עיני הענק שבמרכז התערוכה הן מערכת עשירה של עיניים, עולם של עיניים ועולם בתוך עיניים. הקהל לא רק צופה ביצירות, אלא גם היצירות (כעיניים) צופות גם בנו.
שיש, מהבולטות והפורות בדור האמנים שהחל לפעול בישראל במחצית שנות ה-90 של המאה ה-20, היא אמנית בעלת שפת ציור מכשפת ועולם חזותי פנטסטי. היא נולדה בצפת להורים ילידי תוניס, בוגרת לימודי אמנות במכללת אורנים, בצלאל וקמרה אובסקורה.במשך שנות פעילותה התגוררה, יצרה והציגה בפריז, לונדון, רומא, ברלין וניו יורק, וכיום בתל אביב.
שיש היא אמנית רב תחומית המשלבת עבודה בציור, רישום, הדבק (קולאז'), עלי זהב ועוד. היצירות שנוצרו במיוחד עבור תערוכתה זו, בעלי נוכחות מסנוורת של קדושה אמיתית או מזויפת ומיסטיקה. "מבחינתי העין, היא קודם כל מים", מספרת שיש. "יש בה מעיין, היא רטובה. כשאני מסתכלת על אנשים, אני לא רואה עין בלי דמעות. כל אדם שאני מסתכלת עליו, אני רואה את הדמעות שלו. אצל כל אדם בעולם העין היא בתוך נהר. אני לא יודעת איך אנשים לא רואים את זה. אתם לא רואים שהעין מבריקה, שהיא לחה? שהיא בתוך מים? זה ברור מאליו. התרגלנו לראות את העין, אבל המבט הראשוני שלנו הוא דרך מים, דרך דמעות. אני מסתכלת עליך ורואה את זה".
"אנחנו צריכים לשמור על העיניים שלנו. הן שומרות עלינו. חשוב לבחור מה אתה רואה, מה אתה לא רואה. למשל, יש סרטים שאני מתחילה לצפות ומפסיקה, כי אני אומרת לעצמי שאני צריכה לשמור על העין שלי. זה לא רק העין החיצונית, זה העין הפנימית. עם מה הנשמה שלי תקום בבוקר".
על השימוש בזהב מספרת שיש: "כשהייתי בלונדון הלכתי לאזור הזה של זרים, הודים ופקיסטנים, והיה שם חנויות מלאות בזהב, אבל לא כמו שאנחנו מכירים את החנויות כאן או באירופה, של כמה תכשיטים כאלה סולידיים. הכל התפוצץ מזהב, בעצם סונוורתי. פתאום הבנתי שגם בלונדון הזאת שנראית הכי קוסמופוליטית ויש בה את הכל, גם בה יש את הגטאות האלה. פתאום אתה מוצא את הגטו הזה של הפקיסטנים, או ההודים האלה. והם ממשיכים להביא את התרבות שלהם, באיזה עוצמות, של נהרות. שאתה לא יודע אם קיטש או שזה נוגע בקדושה, איפה זה גובל".
בשיחה שקיים ברטוש עם שיש, אמר לה האוצר: "בהקשר של העין השומרת, אני רוצה להזכיר כי לא פעם בהקשר של האמנות שלך עולים נושאים כמו עין הרע, אמונות תפלות, קמעות וכדומה". "אני תמיד אמרתי שגדלתי בתוך פרפורמנס אינסופי" ענתה לו שיש. "נגיד בתשעה באב אמא שלי הייתה שמה לנו אבנים קטנות מתחת לכרית, לזכר חורבן הבית. בחודש ניסן הטוניסאים שמים עלים ירוקים על הציורים והמראות שתלויים בבית. מכל ארון שפתחתי נפלה עלי חסה וכרפס, לשנה ירוקה, לשנה חדשה ומתחדשת. המון המון. אני יכולה להיזכר באינסוף. אמא שלי ממש שימרה את המסורת הטוניסאית, ועברית כמעט תנ"כית. אז לגדול ככה בפרפורמנס אינסופי, ויזואלי, של ויזואליות יתר. שהיו חוזרים לויטרינת זכוכית של הזהב, שהכל הכל הכל מסנוור אותך. הכל ויזואלי, הכל פיזי בעולם".
"הטקסיות נותנת מקום פיזי גם למרכיבים רוחניים", המשיך האוצר, "את ציינת השגחה, אמונה, עין הרע". שיש ענתה: "כן, אני זוכרת סתם דוגמה: כשנפרדתי מהחבר שלי בצעירותי, אמא שלי עשתה 'פחור'. היא שרפה כמה מינרלים כאלה, עם ציפורן, כמו שנוהגים לעשות טיהור עם מרווה לבית. הפתרונות היו מאוד ראשוניים, פעם לא היו גם הרבה תרופות. אני זוכרת שאמא שלי תמיד אמרה לי אחרי שבתי תמר נולדה, שהכי חשוב זה לעשות חיסונים. היא אמרה שלה לא היה תרופות, אז נאחזו באמונות, ובאמת הייתה אמונה עמוקה. אמא אמרה לי 'לך אין את האמונה העיוורת העמוקה, כמוני. את - עברת הרבה מסננים בדרך'".
האמנית נשאלה אם היא מציירת הרבה עיניים כי אין לה אמונה עיוורת. "אין לי אמונה עיוורת בשום דבר", ענתה. "אתה חייב להבין מה אתה עושה, אתה חייב לראות מה אתה עושה. הראייה היא לדעת".