ליזי סבטסקי היא מהדמויות הבולטות ביותר במלחמת התודעה שמנהלת ישראל מאז 7 באוקטובר בשנה שעברה. בלי שיבקשו ממנה, ליזי, שחוותה את 7 באוקטובר מהממ"ד במלון קינג ג'ורג' בירושלים, החליטה שאת האמת אודות מה שקרה מאותו היום, היא חייבת לספר.
ליזי היא משפיענית ואקטיביסטית יהודייה שנולדה וגדלה בטקסס. בגיל 18 עברה לניו יורק, שם הכירה את בעלה. לאחר שסיימה את לימודיה בקולג' החליטה להגיע לישראל לסמינר יהדות, ושם גם התאהבה במדינה: "גדלתי בטקסס, ולא היו הרבה יהודים באזור הזה. למעשה היינו רק שני יהודים בכיתה. בגיל 18 הגעתי לראשונה לישראל, והייתי סביב יהודים שהפכו לחלק חשוב בחיי. בסוף מצאתי את עצמי חוזרת ללמוד בקולג' בניו יורק, ושם יצרתי לעצמי עוד יותר זהות יהודית. הגעתי שוב לירושלים לסמינר על יהדות, ובאותו הזמן גם היה לי בלוג אופנה די מצליח. לאט לאט פרסמתי יותר על יהדות וישראל והפכתי להיות אקטיביסטית. זו הייתה המחויבות שלי ליהדות ולישראל. ב-3-4 השנים האחרונות אני עושה כל מה שאני יכולה למען היהודים ולמען ישראל".
ב-7 באוקטובר ליזי הייתה בירושלים עם משפחתה לחגיגות ה"חאלקה" של בנה בן ה-3: "הוא היה הנס שלי, ואמרתי שאני אעשה לו חאלקה כמיטב המסורת. היינו בכותל, וזה היה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי. לא הייתי מאוהבת בישראל כמו בטיול הזה. ההורים שלי גם היו, היינו בים המלח, פשוט התאהבתי בישראל דרך העיניים של הילדים שלי. אף פעם לא שמעתי אזעקה לפני, בכל הביקורים שלי לא שמעתי אזעקות, וזו הייתה הפעם הראשונה. ידעתי שזה משהו שונה. הבת שלי הייתה במסדרון וחשבה שזה תרגיל, כי אנחנו אמריקאים והיא לא הבינה שבישראל לא עושים תרגיל. לאט לאט התחילו להגיע שמועות על חדירת מחבלי חמאס, ואני מודה שהיינו מפוחדים ודי בהלם. הילדים שלי חוו לראשונה מה זה אומר להיות ישראלים. מאז חזרנו 3 פעמים והיינו שוב בממ"דים, ועכשיו הם מבינים יותר - אבל הם עדיין מפחדים, כי מבחינתם כל אזעקה כזו נקשרת מיד לאירועים ב-7 באוקטובר".
ליזי מדגישה כי כבר כששמעה את האזעקה הראשונה ב-7 באוקטובר ידעה בדיוק מה הולך לקרות בזירת ההסברה: "ידעתי שישראל תגיב ואף אחד לא יתייחס למה גרם לזה. ידברו רק על התקיפות הישראליות וישכחו את הזכות של ישראל להגן על עצמה. ידעתי כבר אז שזו תהיה העבודה שלי, להראות את מה שלא מראים בעולם. הכי היה לי קשה ב-8 באוקטובר, שהייתי צריכה לחזור לארצות הברית. רציתי להישאר עם המשפחה שלי. זה יהיה מוזר להגיד, אבל אני מרגישה יותר בטוחה בישראל. כשאני רואה מה עושים תומכי חמאס בקמפוסים זה מפחיד. בישראל אני לא צריכה לחשוש מאנטישמיות. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל בגלל זה היה לי חשוב לחזור כל פעם לישראל, להראות את מה שהתקשורת לא מראה. נסעתי לקרית שמונה והייתה פגיעה ישירה ממש רחוב לידי, כי רציתי להראות איך זה כשיש טילים בכל רגע. להראות שעשרות אלפי אנשים פונו מהבית שלהם, דברים שלא מראים בארצות הברית, דברים שהעולם צריך לדעת".
כשאת רואה את הסיקור של המלחמה לעומת מה שחווית, זה מכעיס אותך?
"אני כועסת אבל אני לא מופתעת. ידעתי בדיוק מה יקרה. כשישבתי בממ"ד ידעתי מה יקרה. ידעתי שהמדיה לא תהיה בצד שלנו, ידעתי שלא יגידו מה עשו לנו, ורק יראו את התגובה של ישראל. שום דבר לא מפתיע אותי. ידעתי שהעולם יהיה נגד ישראל. יש תנועה גדולה של אנטישמיות, והעולם תמיד יפנה את גבו למדינה היהודית היחידה. ידעתי שזה יהיה התפקיד שלי להראות את האמת בתוך ים השקרים. ברור שזה מכעיס שאנשים חכמים מפנים גב אלינו כי הם שומעים רק את הפרופוגנדה, וזו מכונה משומנת של פרופוגנדה נגד ישראל. גם בארצות הברית. תלינו שלטים של חטופים, ותוך כמה שעות תלשו אותם. אנשים הותקפו כי תלו שלטים. אדם הותקף ליד סופר כשר רק בגלל שחבש כיפה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. זה העולם עכשיו".
לפני כחודש ביקרה ליזי שוב בישראל, הפעם הגיעה לבאר שבע. מעבר לחומוס "המצוין", כהגדרתה, שאכלה בבאר שבע, ביקרה בבית החולים סורוקה. היא מכנה את ביה"ח "כיפת ברזל", ואומרת כי החליטה להגיע אליו משתי סיבות: "רציתי לראות ולהראות לעולם את ההירואיות של הצוותים הרפואיים בישראל מאז 7 באוקטובר. אבל לא רק את זה: את העובדה שעובדים, זה לצד זה, יהודים וערבים, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, גם יהודים וגם ערבים, שעוסקים רק בדבר אחד - בלהציל חיים. זה נרטיב שהתקשורת לא רוצה להראות, לא מראים את דו הקיום בין יהודים וערבים, ובבית החולים זו הדוגמה הטובה ביותר לאנשים שחיים ועובדים יחד. לשמוע את הרופאים אומרים שמגיעים אליהם פצועים והם בכלל לא מסתכלים על הפנים שלהם, הם לא יודעים מי הקורבן, הכי חשוב להם להציל חיים".
"שמעתי המון סיפורים בסורוקה על פעולות ואירועים ששברו לי את הלב. אולי הסיפור הכי קורע לב היה על ד"ר דניאל לוי, רופא צעיר מסורוקה, שנרצח בזמן שטיפל בפצועים בבארי. הוא פתח מרפאה מאולתרת בבארי בזמן שמחבלים בחוץ, וניסה להציל חיים. הייתי במקום שהוא היה בו, כמעט ולא נשאר דבר. סיפרו לי שדיברו איתו ושאלו אותו אם הוא יכול להגיע לסורוקה, כי היו צריכים עוד ידיים עובדות, והוא לא יכול היה להגיע כי בחר להישאר ולהציל חיים בקיבוץ. הוא מת כשהציל חיים. בכלל, סורוקה תיכנס להיסטוריה וילמדו איך בית חולים מתפקד בזמן אירוע כל כך גדול. הסיפור של דניאל תמיד יישאר איתי. רציתי להגיע לסורוקה כדי להראות בדיוק את זה. שאנשים יראו וישמעו את סיפורי הגבורה, את הסיפורים הקשים שעברו הרופאים. להדגיש שזו כיפת הברזל של ישראל. שחיילים נפצעים במלחמה ומגיעים לבית החולים. רציתי גם לבקר את החיילים הפצועים, להגיד להם שהם לא לבד, שאנחנו מעריכים אותם, אוהבים אותם".
ליזי מתחזקת חשבון אינסטגרם עם כמעט 400 אלף עוקבים. כאמור, בשנה האחרונה היא נמצאת במלחמת הסברה 24/7 ומנסה להראות את הצד של ישראל במלחמה. מבחינתה, זו התרומה שלה למאמץ של ישראל: " אני לא מפחדת כי זו העבודה שלי. כמו שהחיילים עומדים בקו האש ועושים הכל, אני נלחמת בזירה הדיגיטלית, בהסברה. אנחנו צריכים להזמין משטרה כל הזמן, לערב את הרשויות כל הזמן בגלל האיומים שאנחנו מקבלים, אבל אם אני לא אעשה את זה ואגן על האנשים שלי, אז מי כן יעשה את זה".
את הראיון אנחנו מקיימים כשליזי נמצאת כבר בניו יורק, יום אחרי שהיא חגגה את בת המצווה של בתה. מבחינתה, בת המצווה קיבלה משמעות אחרת: "זה היה כל כך משמעותי עבורי. בזמנים טובים היהודים לוקחים לפעמים דברים קצת כמובנים מאליהם - שאפשר לחגוג ברית, חתונה או בת מצווה - ושוכחים מה זה אומר באמת. כל פעם שאנחנו חוגגים את היותנו יהודים, אנחנו אומרים שאנחנו לא מתנצלים, שאנחנו פה להישאר, ושלא נלך לשום מקום".