לפני קצת יותר משנה, באישון לילה ולאחר ששהו בממ"ד משעות הבוקר, פונו אהובה ושלומי אילן מביתם שבקיבוץ כיסופים. מאז ועד לפני חודש וחצי הם שהו בבית מלון בים המלח עם יתר חברי הקהילה שלהם, ולאחרונה התמקמו בביתם החדש בעומר. בשיחה עם וואלה שבע מספרת אהובה על ההתאקלמות בביתם החדש שביישוב הקהילתי - ועל הגעגוע הביתה, לבית האמיתי.
"עומר קיבלו אותנו בהרבה מאוד מחוות של קבלת פנים טובה", היא מספרת, "הם ישר הגיעו אלינו עם עוגות ופרחים וברכות, משפחות-משפחות, לא משהו מאורגן. המשפחות ידעו שנבוא כי הרבה זמן היה פה שלט ש'אנשי כיסופים יגיעו לפה', אז קיבלו אותנו מאוד מאוד בשמחה. והרבה מאוד הודעות בוואטסאפ, קבלת פנים. מפגשים מאוד נעימים - הם באים, דופקים בדלת, נכנסים פנימה, מדברים, ישר מתפתחת שיחה, הם שואלים שאלות ואנחנו עונים".
"יש הרבה ילדים, הם מתאספים כולם בבוקר, עולים על האוטובוס. הם לומדים בבתי הספר של עומר, לפחות הנכדים שלי מאוד מבסוטים מבתי הספר. ויש לנו גם גנים שלנו, וגם את המרכזונים שהם לפעילות אחר הצהריים. אנחנו די מאורגנים כמו בקיבוץ, ואם מסתובבים בחוץ אז אנשים פותחים את הדלת, יוצאים החוצה. כמו בקיבוץ, אבל במירכאות".
איך מתרגלים לסביבה החדשה? יש מרכולית שמזכירה את הבית?
"יש, אבל צריך לנסוע. זה לא משהו שאתה יכול ללכת אליו ברגל ולחזור עם ציוד. אני, לפחות".
אהובה מתארת את מצב הבתים, שנבנו במיוחד עבור המפונים מכיסופים, ואומרת כי מדובר ב"בנייה רשלנית ביותר, אין מה לדבר". לדבריה, בליל המתקפה מאיראן נוצרו סדקים רבים בבתים. "למחרת בבוקר ראינו בקיעים והיפרדות של החלק הכבד של הממ"ד. ממ"ד מצויין, גדול, אבל הוא כבד ביחס לשאר הבית", היא אומרת. "הבית שלנו זקוק לשיפוץ. הם הולכים לעשות את זה, התוכנית היא שהם ישפצו, יעשו קוסמטיקה וינסו לראות אם הבית לא שוקע".
"אנחנו מרגישים כאילו אנחנו הסלאמז של עומר, בוא נגיד", היא אומרת וצוחקת. "זה פשוט לא נעים, אבל הם כל הזמן אומרים 'זה לא, מה פתאום'. אבל אנחנו מבינים את הדבר הזה באופן תמידי".
"אנחנו באופן זמני נמצאים פה. כמה זמני? אני לא יכולה להגיד"
הסיפור של מפוני כיסופים מתחיל, כמובן, ב-7 באוקטובר. "היינו מ-6:30 בבוקר בממ"ד וגם ישנו שם", היא נזכרת, "אתה יושב שעות על גבי שעות ומתפלל שלא ימצאו את הממ"ד שלך. למרות שממש, עד הרגע האחרון, לא הבנו שזה בעוצמה כזאת, וכל כך הרבה מחבלים נמצאים בכיסופים. בעלי פתח את הדלת של המרפסת וראה בחור שנראה כמו חייל, אבל באותו רגע הוא התחיל לדבר ערבית אל מישהו שעמד לידו, שנעלם מעיניו של בעלי, ואז הוא הבין שזה מחבל. אז חשבנו שניים-שלושה מחבלים, ובסביבות הבית שלנו. לא ידענו שיש אירועים כל כך חמורים".
בשעה 2:00 בלילה, היא מספרת, הגיעו חיילים להעיר אותה ואת בעלה. "חיילים העירו את הבן שלי, והוא גר באותו בניין אז הוא אמר 'חכו, בואו נעיר את ההורים שלי'. העירו גם אותנו, הצבא נעמד בפרוזדור אל הממ"ד. נאלצתי לבקש מהם שיזוזו שאני אוכל לצאת, ללכת לארון לקחת כמה דברים בתוך תיק. תרופות, תחתונים, חזייה, דברים כאלה. חולצה אחת לשלומי, חולצה אחת לי. תוך 10 דקות כבר היינו בחוץ".
"בשלב הזה לא ידענו לאן הולכים. הובילו אותנו שפופים, כשמעטפת של חיילים שפונה פנימה והחוצה מלווה אותנו, מין משהו כזה מהסרטים. ראינו עוד הרבה אנשים שיוצאים מהבתים שלהם, ועל הכביש ליד הבית היה האמר או 'אכזרית' או משהו מהשמות המשונים האלה, ופשוט העיפו אותנו לתוכם, כי זה גבוה, אתה לא יכול לעלות באופן טבעי, בטח לא אני בגילי. אז תפסו אותנו בידיים והעיפו אותנו למעלה, זה לא היה נעים כל כך אבל לא הייתה ברירה. הסיעו אותנו עד השער, בשער היה אוטובוס ממוגן, ונסענו לבית קמה. רק בבית קמה התברר לנו שאנחנו נוסעים לים המלח".
בני הזוג אילן הגיעו לבית המלון נגה בים המלח. "מגיעים די מטושטשים, לא מבינים. לקח שעה-שעתיים עד שארגנו אותנו, שמו אותנו בחדר וישר הלכנו לישון. בלי לשאול שאלות, עלינו על המיטה וישנו. למחרת בבוקר רק התחלנו למקם את עצמו, להבין מה קורה".
מתי עולה האופציה של לעבור לגור בעומר?
"מאוחר, מאוחר מאוד. אחרי הרבה חודשים. היו כמה אופציות לפנינו, אנחנו רצינו מקום שבו נהיה ביחד, שהמקום יהיה קיבוץ או שייראה כמו קיבוץ, שכונה כזאת שכולנו נהיה כקהילה ביחד. כך רוב האנשים ביטאו את השאיפה שלהם. התעקשנו על זה, ולכן זה לקח לנו יותר זמן. היו לנו כמה אופציות של בנייני מגורים, בקריית גת, ולא הסכמנו לזה. אז אנחנו בסופו של דבר שמחים על העיכוב".
בשנה האחרונה ביקרו אהובה ושלומי כמה פעמים בביתם שבקיבוץ. "אנחנו הגענו לבית, הגענו הרבה פעמים. אנחנו מדי פעם נוסעים, לוקחים כמה דברים, מביאים לפה. חלק מהריהוט שלנו כאן בעומר הוא מהבית. חלק קנינו וחלק הבאנו".
איך נראה הבית שלכם שם?
"הרבה סדקים, חלונות שהתקלקלו כי מחבלים נכנסו דרכם, ויריות אינסוף על הקיר החיצוני של הבית שלנו. המון חורים. הבית שלנו הוא בית שאפשר להיכנס אליו, חוץ מהסירחון שהיה במזווה אצלנו, גם מחולדות וגם מבשר שהיה הרבה זמן במקפיא ללא חשמל. אחרי הרבה מאוד חודשים של עבודה מאחורי הקלעים, רק עכשיו מתחילים להוריד בתים שצריך להוריד, בתים שנפרצו, בתים שנהרסו על ידי מרגמות".
וכשיתאפשר לכם לחזור, תחזרו לכיסופים?
"אין מצב של להישאר בעומר. עומר זה לא הבית שלנו, אנחנו באופן זמני נמצאים פה. כמה הזמני הזה מכיל? אני לא יכולה היום להגיד. זה יהיה שנה, זה יהיה שנתיים, אני מקווה שלא יותר. אבל זה תלוי בקצב של הבנייה והשיקום של כיסופים. אנשים כן רוצים לחזור לכיסופים, אבל המצב עוד לא מאפשר, זה לא ריאלי. עדיין יש קולות של תותחים, וזה נמצא בחצר של כיסופים אז זה לא משהו שאתה יכול להתעלם ממנו. יש מעט אנשים שנמצאים שם, כיתת כוננות שעושה תורנויות, אבל הרוב נמצאים כאן. כאן יש לנו מועדון שבו אפשר לעשות שיחות קיבוץ וכדומה, וגם יש לנו את השבילים, אנחנו יוצאים החוצה ורואים. עכשיו גם יש לנו דשא".