לישי מירן לביא חווה את 7 באוקטובר 2023 כל יום. היא חוזרת לאותו רגע בו היא יושבת בביתה, מחזיקה את שתי הבנות, ובעלה עמרי נחטף לעזה על הרגליים. התאריך 7.10 הוא תאריך קשה אבל היא לא מוכנה לסכם שנה: "אינספור פעמים שחזרתי את אותו היום. תמונות ורגעים שעולים, לנסות לתפוס אותם ולנסות להבין. אין אפשרות להבין הרבה דברים, כל יום מחדש אני אומרת שאנחנו עדיין ב-7 באוקטובר. זו לא סיסמה, זו המציאות. אני עדיין במטבח שלי, על הרצפה, מחבקת את רוני, נושמת את עלמא ורואה את עומרי נחטף", היא אומרת.
" לא בא לי לסכם שנה", היא ממשיכה, "לא מסכמים שום דבר, אנחנו פשוט בעוד תאריך שהוא קשה, לא פשוט. בעוד יום שהוא היום ה-367 ובמהלך הימים האלה, אני כל הזמן אומרת שיש לי שני תפקידים . אני אמא של 2 ילדות קטנות, רוני בת 3 ועלמא בת שנה וחצי - ואישה של חטוף. אלה ההגדרות שלי, אלה הדברים והתפקידים שלי שטומנים בתוכם הרבה דברים, התמודדויות ואתגרים".
לישי מדגישה כי בזה היא עוסקת כל יום ויום. "זה מה שאני עושה כל יום, להיות במאבק להחזיר את עמרי ואת 100 החטופים. להיות שם, עם כל מה שזה אומר, וכל יום מחדש לגלות עוד משהו ולהיות אמא של שתי קטנטנות, ולדאוג שלצד הדאגה והעצב, יהיו מאושרות כמה שאפשר. זה מה שאנחנו עושים וזה מה שנמשיך לעשות".
לישי מדגישה כי היא מצפה לחזרתו של עמרי בחיים. "אני מרגישה שהוא בחיים, אני מאמינה שהוא בחיים, אני ראיתי אותו הולך על הרגליים ואני אראה אותו חוזר על הרגליים".
בשבוע שעבר ציינה לישי את ראש השנה בלעדיו. היא מדגישה כי בחרה לציין את החג ולהיות בארוחת חג עם המשפחה המצומצמת בעיקר בשביל בנותיה: "ציינו את ראש השנה, כי בתוך כל הדבר הזה יש גם שתי ילדות קטנות. אז היה תפוח בדבש, ורימון, וציינו בארוחה משפחתית מצומצמת את ראש השנה ועמרי נוכח כל הזמן, עמרי נמצא כל הזמן. כששרתי לבנות 'שנה הלכה, שנה באה', בשורה 'שנה טובה לך אבא' אז רוני עצרה אותי ופשוט אמרה 'לאבא אין שנה טובה, אבא בעזה'. זה הבנה של ילדה בת 3 שלא באמת יודעת, אבל היא ראתה וחוותה ש'אנשים לא נחמדים', ככה היא קוראת להם, לקחו אותו, והם לא נותנים לו לחזור והיא מחכה שיתנו לו לחזור. היא מבינה ויודעת כמה שאפשר. היא זוכרת הכל, זה לא משהו שניתן להסתיר ממנה, והיא יודעת שהעבודה של אמא זה להחזיר את אבא עכשיו, שאמא נוסעת, נפגשת, מדברת, ושאנחנו מבקשים שאבא יחזור וגם היא שם. אני מרגישה שנכון לערב אותה כי היא באמת קטנה אבל מבינה".
לישי והבנות עברו לקיבוץ כרמים, סמוך ליישוב מיתר. בשנה האחרונה כמעט ולא חוו אזעקות, אך בשבוע שעבר, בליל התקיפה מאיראן, אזעקות הרעידו גם את הקיבוץ - מה שהחזיר את רוני לאותו היום. "רוני שאלה מתי האנשים הלא טובים יבואו שוב, אם הם יבואו גם הפעם. אנחנו למזלי נמצאים במקום שהמלחמה פחות הורגשה. פינו אותנו לקיבוץ כרמים ומאז אנחנו פה, ואני בחרתי להישאר פה עוד שנה כדי לתת יציבות לבנות ולהיות ביחד עם קהילה מדהימה שעוטפת אותנו ונותנת גב מאוד חזק. ואז יש אזעקה, ופתאום רצים למקלט ורוני חוזרת אחורה, רוני קפואה, הופכת להיות לבנה, היא מפחדת ושואלת, לוחשת לי מתי האנשים הלא טובים יבואו".
כאמור, לישי והבנות יגורו גם בשנה הקרובה בקיבוץ כרמים, אך היא מדגישה כי את ההחלטה אם להישאר או לעבור היא תקבל יחד עם עמרי, כשהוא יחזור. "אין לי בית. אין החלטה שעברתי לפה, אני לא יודעת איפה אני גרה או איפה אגור, אני יודעת שאני פה לעוד שנה, וכשעמרי יחזור אנחנו נחליט איפה אנחנו גרים. אני לא יכולה להחליט ולקבוע את היסודות שלי. כשעמרי יחזור זו תהיה אחת ההחלטות הראשונות שנצטרך לקחת. הקהילה פה מדהימה, יש לנו עזרה ענקית וגב מטורף, הבנות עטופות ובסופו של דבר זה הכי חשוב. אני כל הזמן אומרת שבתוך כך המאבק הזה יש ארבעה אנשים חשובים, זה דני אבא של עמרי, בן 79 שמחכה לראות את הבן שלו, רוני ועלמא - קטנטנות מהממות שגדלות וצריכות את האבא שלהן, שהוא נוכח נפקד - ויש את עמרי, שהוא היה צריך לחזור כבר מזמן, המילים כבר איבדו משמעות. זה לא עכשיו, הם היו צריכים להיות פה כבר".