שבוע וחצי חלף מאז שחרורו וחילוצו משבי חמאס של פרחאן אלקאדי, תושב רהט, על ידי כוחות צה"ל. תושבי המדינה בכלל והחברה הבדואית בפרט קיבלו את הבשורה בשמחה ובהתרגשות רבה. עת התקבלה הידיעה, "נהרו" בני משפחתו של פרחאן לבית החולים סורוקה, מלווים בסקרנים ובאזרחים, גאים בצה"ל ובמדינה על מבצע הצלתו ושחרורו.
בני משפחתו של פרחאן הודו לצה"ל ולמדינה בכל כלי תקשורת על מבצע החילוץ, והדגישו שהמבצע יושלם רק עם חזרתם של החטופות והחטופים משבי חמאס. מנהיגי העיר רהט, ראשי העיר בעבר ובהווה, בירכו על חזרתו, וגם הם הודו לכוחות הביטחון על המבצע המוצלח וציינו, הדגישו ונשאו תפילה - שהמבצע יושלם רק עם חזרתם של כלל החטופות והחטופים.
החברה הבדואית בנגב הפגינה אחריות ושותפות גורל מתחילת אירועי 7 באוקטובר. כולם נכנסו מתחת לאלונקה וביקשו לסייע ולתרום. 28 חללים ספגה החברה הבדואית באירועי 7 באוקטובר, בהם ילדים, נשים ומבוגרים, שנרצחו הן מטילים שנחתו ביישובי הבדואים והן על ידי מחבלים באזור העוטף. הבדואים שנרצחו או נשבו שהו באזור עוטף עזה עבור עבודותיהם, בהן הם עוסקים שנים, וכולם נשבו או נרצחו בשל היותם ישראלים. מחבלי חמאס רצחו בדם קר גם את פטמה טלאקת, עם כיסוי ראש וחיג'אב בראשה, ואבו עסא - שזעק למחבלים שהוא ערבי, ודיבר אל לבם בערבית, ונרצח.
7 אוקטובר חיזק את שותפות הגורל של החברה הבדואית עם מדינת ישראל, וכולם למדו שהטילים לא מבחינים בן יהודי לערבי - המקשר היחיד הוא היותנו אזרחי מדינת ישראל.
זאת למדנו גם מסיפורי הגבורה של עשרות בדואים, אשר הצילו יהודים רבים הן ביישובי העוטף והן מפסטיבל נובה, תוך סיכון חיים ממשי. ראינו גם את ההזדהות ההדדית, בה תושבים בדואים אירחו בבתיהם משפחות בימים הראשונים, ותרמו מזון לחיילי צה"ל ולתושבים בעוטף.
במסגרת תפקידי במשרד הביטחון כראש חטיבת הבדואים, הנוצרים והמוסלמים, פקדו את משרדי בבאר שבע למעלה מ-400 בדואים בוגרי שירות צבאי אשר ביקשו להתנדב למילואים, היות שבעבר בדואי בוגר שירות צבאי היה פטור ממילואים, ורבים מהם גויסו ומגויסים עד היום. רבים אחרים ביקשו להתגייס לשירות חובה, ואחרים ביקשו לנדב אמצעים כמו טרקטורים וכלי רכב למאמץ המלחמתי.
הלוחמים הבדואים הפגינו יכולות מרשימות בקרב על מפקדת האוגדה ברעים, נלחמו שעות מול המחבלים וחיסלו רבים מהם. במלחמת חרבות ברזל איבדנו תשעה לוחמים בדואים:
סלמאן איבן מרעי, לוחם גשש בגזרת עזה, תושב שגב שלום.
חביב קיעאן, תושב פזורת ערד, לוחם מגדוד 13 של גולני שנפל במוצב נחל עוז.
אחמד אבו לטיף, מרהט, שנפל ב-22 בינואר באירוע רב נפגעים בו נהרגו 22 לוחמים.
סאלם כרישאת, לוחם גשש שנפל בתמרון בצפון הרצועה.
מוחמד אלאטרש שנחטף לעזה וגופתו עדיין מוחזקת בשבי חמאס.
איברהים חרובה, לוחם גשש תושב מרר, שנפל בתמרון בעזה.
זייד מאזריב, לוחם גשש תושב בית זרזיר, שנפל בקרב ברפיח.
מחמוד עמרייה, לוחם גשש תושב איבטין, שנפל בפיצוץ כטב"ם בגבול הצפון.
מוסא אלהואשלה, נהג מבצעי שנהרג בתאונת דרכים עת שירת כנהג במילואים בצו 8.
זאת, בנוסף לפצועים לא מעטים בנפש ובגוף. ואל לנו לשכוח את כלל החטופות והחטופים, ובכללם החטופים הבדואים:
חמזה ויוסף אלזיאדנה, אב ובנו מרהט.
בילל ועיישה, ילדיו של יוסף ששוחררו בעסקה השנייה.
סאמר טלאלקה, חטוף תושב חורה שנהרג מאש כוחותינו.
הישאם אלסייד, שמוחזק בשבי חמאס משנת 2015.
מחמד אלאטרש, גשש באוגדת עזה, שנהרג ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לרצועה.
הבדואים נאמנים למדינה, וקשרו גורלם עם העם היהודי בארץ עוד בטרם הוקמה. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורי הגבורה של הבדואים, החל ממורשתו של שייח השייחים עודה אבו מעמר - שייח שבט אלעזאזמה שסייע בהקמת המדינה וגייס לוחמים רבים לשרת בצה"ל; דרך שייח אבו יוסוף משבט אלהייב, שגייס פלוגה של לוחמים וסייע ליגאל אלון בהגנה על הגליל; ועד הגיבור חאדר מאזריב (עמוס ירקוני), אבי תורת הגששות.
הבדואים אינם צריכים להוכיח נאמנותם למדינה כל בוקר מחדש. פתחו ספרי היסטוריה ותיעוד, ולמדו על תרומתם הרבה - לא רק בביטחון, אלא בכלכלה, ברפואה, באקדמיה, בחקלאות, בתעשייה ועוד. אירועי 7 באוקטובר, בעיניי, היוו ומהווים הזדמנות כבירה, מיוחדת ואולי חד פעמית, לחיזוק הקשר ותחושת השייכות של הבדואים למדינה.
רשות הבדואים, בניהולו של יובל תורג'מן, פועלת רבות להרחבת תשתיות ולהקמת שכונות ויישובים חדשים. פועלים יום ולילה לשיפור המצב בכול מאודם. אך ישנם הזנחה ופער של כ-70 שנים של היעדר תשתיות, חסרים בחינוך ובתעסוקה, מצוקת דיור והיעדר הסדרה ליישובי הפזורה הבדואית. השניים האחרונים מאיצים את הבנייה הבלתי חוקית, הגוררת אחריה אכיפה חסרת פשרות.
דווקא בימים אלו של מלחמה, של שותפות גורל, כשכולם מתחת לאלונקה - העצימו את האכיפה והגבירו את ביצוע צווי ההריסה. הבנייה הבלתי חוקית היא תוצאה של היעדר מתן פתרונות למצוקות הדיור של הבדואים מצד המדינה, וראוי שסוגיה זו תידון בנפרד ובהרחבה. על המדינה לתת מענה לשאלה "פנינו עם החברה הבדואית לאן?".
כמי שמלווה את החברה הבדואית זה 29 שנים, ומכיר מקרוב מאוד את תרבותה, מנהגיה, מנהיגיה ולוחמיה, חברה זו נאמנה וחובה עלינו לשמר, לחזק ולהוקיר נאמנות זו.