אזרחים רבים שלא גויסו למילואים מצאו את עצמם ב-11 החודשים האחרונים כשהם רוצים לתרום ולסייע למאמץ המלחמתי. אולם באוניברסיטת בן גוריון, ביוזמות עצמאיות ומוסדיות, החליטו לפעול בנושא ולעזור כמידת האפשר, מהדפסת אביזרים וגאדג'טים לטובת הלוחמים, ועד הקצאת מבנים שלמים לקליטת מפונים ואנשי מילואים.
"לא יכולתי לשבת על הספה ולראות טלוויזיה, זה פשוט עשה לי רע", מספר אריאל הרוש, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה ומקים מיזם 3D4IL להדפסת ציוד לחיילים בשטח במדפסות תלת מימד. "התקשרתי לחבר שבדיוק התגייס למילואים ושאלתי אם הוא צריך משהו, והוא אמר לי 'כן, האמת שחסר לנו איזה חלק שמחבר בין מכשיר הקשר לדיבורית של המדונה, וככה אנחנו לא יכולים לדבר אחד עם השני'. אמרתי לו 'אין בעיה', הדפסתי לו אחד, הבאתי לו, ויום אחרי זה הוא מתקשר ואומר 'אני צריך עוד אלף'. ככה הבנתי שיש פה אישיו רציני".
המיזם החדשני של הרוש הוא למעשה קהילה של מאות מתנדבים, בהם גם חברות היי-טק, שיש להם מדפסות תלת מימד. במסגרת המיזם הודפסו עד עתה יותר מ-60 אלף מוצרים שהגיעו לשדה הקרב, אולם כפי שהרוש מדגיש - לא מדובר בציוד שקשור ישירות בלחימה עצמה. "כשהמיזם התחיל קיבלנו המון דרישות, חלקן הזויות, כמו 'תדפיס לי אפוד קרמי' או מחסניות לנשק, ואז באמת התחילה השאלה - אני מדפיס הכל? איך זה עובד? אז באמת הגדרתי איזשהו מתווה, שאנחנו לא מדפיסים ציוד שממש קשור בלחימה עצמה כמו למשל ידיות הסתערות, שחס וחלילה אם דבר כזה נכשל בעת ירי, בלחימה, זה יכול לסכן את החייל ואת מי שמסביבו".
"לעומת זאת, למשל, אותו חבר שאמר לי שחסר לו החלק שמחבר בין המכשיר קשר לדיבורית - מה שהחליף את הדבר הזה לפני שהדפסנו להם זה פקק של קוקה קולה. אז כמובן שעדיף חלק מודפס, שתוכנן על ידי מהנדסים ונוסה בבדיקות חוזק, מאשר פקק של קוקה קולה. או למשל פיתחנו התקן שטוען מחסניות. כל הלוחמים מסתובבים עם זה, זה משהו שנהיה סנסציה. זה בגודל של מחסנית וזה טוען מחסנית בבת אחת, אתה פשוט שופך כדורים וזה ממלא לך את המחסנית. יש לי חבר שחזר אחרי חודש מהמילואים עם סגול בעין, שאלתי אותו 'תגיד, מה קרה?' הוא אמר לי 'וואלה אל תשאל, אני צלף, וכל פעם שאני יורה אני חוטף את הכוונת בעין', אז אמרתי לו אין בעיה ופיתחתי לו מגן עינית שעשוי מגומי, מסיליקון, ומדפיסים את זה ומצמידים לכוונת, וזה מגן על העין כשיורים".
הרוש סיפר על מקרה נוסף שבו הציוד של 3D4IL סייע לחיילים בשטח - ואולי אפילו הציל חיים. "אחד מהחבר'ה של הקבוצה הגה רעיון, שאפשר להשתמש בשקע שיש בטנק או בכל רק"ם (רכב קרבי משוריין, ע"א). הרי כשאתה נכנס לאוטו, אתה מכניס את המתאם שקנית כנראה ביילו ומטעין את הטלפון והכל טוב. ככה זה לא ברק"ם, אין שם מתאם נחמד, אז החלטנו לפתח כמו קונקטור כזה שמתחבר לטנק, ודרכו אתה יכול להטעין את הטלפון או לחבר מצלמה או כל מיני דברים כאלה. להשתמש בחשמל שהמצבר מייצר, כמו באוטו רגיל. קיבלתי הודעה מדהימה, שאמרה שהטנק של אחד מהלוחמים קיבל טיל והמפקד נפצע, והם תפעלו את כל הסיטואציה הזאת נטו מהמצלמות ומהעזר שאנחנו פיתחנו להם, מהקונקטור הזה שהביא חשמל, ודרך המצלמה הזאת הם ראו מה קורה ומה אפשר לעשות, וממש יצאו מהסיטואציה הזאת".
איפה אתם מדפיסים את הציוד?
"החזון שלי היה שתהיה רשת ארצית של מדפיסים, ואז אם יש פלוגה בצפון אז אנחנו מבקשים מהמדפיס שנמצא בצפון להדפיס. רשת שפרוסה בכל הארץ, אם זה חברות היי-טק, אם זה סתם כאלה שיש להם מדפסת בבית, ובעצם כל פעם שיש איזה קריאה למוצר שצריך, אנחנו פונים למדפיסים באזור הזה והם מדפיסים. ומה שקרה בפועל זה בדיוק זה. אותן קבוצות שפתחתי הפכו להיות כמו חמ"ל, והגעתי למצב שאני פשוט מנהל כל יום בשלט רחוק עשרות מהנדסים ומדפיסים. בנוסף לזה ייצרנו רשת של מתנדבים שהם נהגים, מערך של בין חמישה ל-20 נהגים שעושים כל יום שינועים. הגענו למצב שעד היום הדפסנו יותר מ-60 אלף מוצרים שאנחנו מאפס תכננו, עיצבנו, פיתחנו, הדפסנו עשינו להם בדיקות, שינענו ומה לא".
הרוש, שסיים תואר ראשון בהנדסת חומרים ומתחיל תואר שני בהנדסת חשמל, מתאר לוח זמנים אינטסיבי מאוד. "אני גם עובד ב-HP בנוסף להכל. היה לא קל בכלל, לשלב את הכל, וגם בת זוג... בוא נגיד ככה - לא ישנתי הרבה בלילה ולא למדתי הרבה למבחנים, אבל השתדלתי לעשות כל מה שאני יכול בשביל המדינה וכדי לעזור לחברים שלי שנלחמים".
אחד המוצרים שמודפסים באוניברסיטת בן גוריון הוא ה"שמרפולה", קופסה קטנה וקשיחה לשמירת אמפולות, שמאחוריו עומדת ד"ר גלית קטריבס לוי מהמחלקה להנדסה ביו-רפואית. "עכשיו בדיוק קיבלתי הודעה, אחד הסטודנטים שלי שלח לי, שמישהו שלח לו תודה רבה ממש הבוקר, והוא רשם לו 'אין עליכם, המוצר ממש טוב, הציל הרבה אנשים ברפיח וחאן יונס'", היא מספרת בגאווה.
"הרקטור של האוניברסיטה, פרופ' חיים היימס, הפגיש ביני לבין ד"ר אורן וכט, שהוא ראש רפואת חירום של מרכז הסימולציה פה", מתארת קטריבס לוי את תחילתו של הפיתוח. "הוא פרמדיק והוא מגויס מהיום הראשון, ובאחד האפטרים שלו הוא הגיע אליי למעבדה והתחלנו לדבר. מפה לשם הוא התחיל לספר לנו שאמפולות של תרופות, שזה בעצם סמים כמו קטמין ומורפיום וכל התרופות האלה שהן מצילות חיים או טיפול ראשוני לפצוע, שמגיעות באמפולות מזכוכית, שמים את זה בכיס של המכנס הצבאי. וזה הרבה פעמים נשבר להם ועושה להם בעיות, ואחרי זה בגלל שזה סמים - יש עם זה כל מיני בעיות של הרישום ובלאגנים כאלה. ובקונספט שלנו אמרנו 'בואו נייצר איזשהו קייס שיחזיק את אותן אמפולות, שייכנס לכיס, ובעצם ימנע את העניין הזה שהן נשברות".
הפגישה בין וכט לקטריבס לוי הייתה ביום חמישי, ובמהלך סופו של אותו שבוע היא מצאה את עצמה מתעסקת רק בזה, לצד הסטודנטים נועה קדוש, סהר הלוי, איתמר טולפן, שלומי דיגורקר ומנהלת המעבדה סיוון חזן. "ביום ראשון היה לנו את המודל הראשוני, הדפסנו כמה קייסים ונתתי את זה לאורן", מתארת ד"ר קטריבס לוי. עד עתה ייצרה למעלה מ-1,000 שמרפולות.
המוצר אותו פיתחו נוצר בתיאום ובשיח עם הצבא, והתבסס על מימדים של אמפולות צבאיות תקניות. "מדדנו את הכל, מדדנו את הכיס, ממש עשינו כל מה שיכולנו כדי לקבל את המידע, וזה מה שעשינו כל הסופשבוע - ניסינו, ראינו, הדפסנו, זה נכנס, לא נכנס, פשוט כל התהליך הזה, וביום ראשון הוא חזר לצבא עם קייס אחד בשבילו ועוד שניים-שלושה לאחרים. ואז הדפסנו עוד כמה, משהו כמו 25, ושלחנו את זה לאנשים לקבל פידבק, קיבלנו מהם פידבק, דברים שצריך לשנות, כלומר הוספנו את הפלטה הצבעונית שמפרידה בין התרופות, יצרנו רצועה שמחברת בין המכסה לבסיס עצמו, כל מיני דברים שקיבלנו פידבק מהשטח שניתן לשפר ויישמנו את זה. בנוסף לזה גם שינינו את החומר, כי בהתחלה הדפסנו מ-PLA פשוט, שזה החומר הבסיסי, אבל הרגשנו שגם הוא לא סופג אנרגיה מספיק - זאת אומרת, אם זה ייפול אז האמפולות יישברו, פשוט בתוך הקייס, וגם הוא קצת עשה רעש, וחשבנו על זה שאנשים צבאיים לא יכולים כשהם ירוצו שיהיה רעש בכיס. ואז החלפנו את החומר לחומר שסופג אנרגיה".
עבור הפיתוח המהפכני קיבלה קטריבס לוי תרומה מהאוניברסיטה, באמצעותה קנתה עוד מדפסות. סטודנטים התחילו להתנדב במיזם, כמו שהיא מתארת: "היו סטודנטים שלא גויסו ושסתם ישבו בבית, אז הם באו וממש הפעילו את כל המדפסות ופשוט ייצרנו". בתשובה לשאלה האם מדובר בתפקיד של החברה האזרחית עונה קטריבס לוי בפשטות: "בסופו של דבר הגיע איזשהו צורך שלנו היה את הכלים לפתור את הצורך או לנסות למצוא פתרון לבעיה ועשינו את זה, אני חושבת שיחסית מהר, ואני אישית אוהבת את המוצר הזה".
"בכל מקום שהיה מקום, אכלסנו"
ביטוי נוספת להירתמות האוניברסיטה לטובת המלחמה הוא הקצאת מבנים ושטחים של המוסד לטובת צורכי המלחמה. "כבר מהערב הראשון סורוקה ביקשו מאיתנו סיוע לרופאים, נתנו להם פה מגורים, ואחרי זה גם היו כל מיני פניות מיחידות צבאיות כאלה ואחרות", מספר רפי סרוסי, סמנכ"ל תפעול של האוניברסיטה. "סורוקה קיבלו סיוע של כל מיני כוחות רפואה שהגיעו מהמרכז - רופאים, אחיות, כוח עזר, עובדים סוציאליים - והם לנו אצלנו למספר שבועות. האחרונים עזבו אחרי שלושה חודשים. עשרות נכנסו, גם למעונות ד', גם לכפר הסטודנטים. בכל מיני מקומות שהיה לנו מקום, אכלסנו".
"היו יחידות צבאיות שפנו אלינו ונתנו להם פתרונות, אם זה לכמה שעות, למקלחות, גם במעונות וגם במרכז הספורט. הצבא לקח מאיתנו מאות מיטות ליחידות שהוא הלין אצלנו", מספר סרוסי. הוא מתאר כיצד האוניברסיטה העניקה אפשרויות לינה גם למתנדבים של ארגונים וולונטריים שפעלו מהמוסד: "ארגון 'לב אחד' העביר את המוקד שלו לתוך האוניברסיטה לתקופה, היו פה עשרות נותני שירות שלו פלוס מרכז לוגיסטי, והמתנדבים, בעיקר ש"שים כאלה, הם גם ישנו. לא בדירות אלא בלינה משותפת, במקלטים, אבל לבשל ומקלחות - הם עשו בדירות".
בתחילת המלחמה, כשנאסרו הלימודים במוסדות שאינם ממוגנים, העמידו באוניברסיטת בן גוריון גם מרחבים מוגנים לבתי ספר ללא מקלטים, ואת הקמפוס באילת כולו הפכו לבית ספר למפונים. "גם בשדה בוקר יש לנו קמפוס קטן, שדירות של סטודנטים זרים בו שעזבו את הארץ הפכו להיות דירות למפונים" מספר סרוסי.
"התקשרו ואמרו לי 'יש גדוד של גולני שיוצא, שספג את מרב ההרוגים, והם רוצים שמישהו יישב איתם וינהל שיחות נפש אל נפש'", מתאר סרוסי מקרה אחר בו התבקשה האוניברסיטה לסייע. "אני לא פסיכולוג בהכשרה, גייסתי פה את דיקנט הסטודנטים, ומצאנו פה חוקר פסיכולוגיה אצלנו. התקשרנו אליו ושאלנו מי יכול לעזור, הוא ישר אמר 'אני'. וביום שישי הוא הלך עם צוות שלו והעביר להם שם שיחות".
עושה רושם שנתתם מענה ממש מבוקרו של 7 באוקטובר - איך נערכתם כל כך מהר?
"זה היה חג, לא היינו ערוכים, אין לנו עובדים שנמצאים פה בשעות האלה. הם קפצו והגיעו והתחילו לטפל בעניינים. מוצאים דירות ומתחילים, תוך כדי תנועה, לטפל בזה. אחרי זה הסדרנו את זה מול משרד הביטחון, בצורה יותר מסודרת, אפילו 'נזפו' בנו שלא עשינו את זה מולם כי יש עניינים של ביטוחים וכאלה", הוא מתאר בחיוך.