"הילדים שואלים איפה אבא, הוא יחזור": אלמנתו של השוטר שי אל קנפו שנפל בקרב ברעים בראיון

אתמול (רביעי) התקיימה האזכרה למלאת 11 חודשים לנפילתו של השוטר שי אל קנפו שנפל בקרב במהלך הטבח במסיבת הנובה. אשתו ספיר, לא מצליחה לשחרר מהכאב גם 11 חודשים אחרי, ולדבריה הזמן לא עושה את שלו. ספיר נזכרת כל יום באותו בוקר ארור של 7 באוקטובר: "בבוקר התעוררנו מהאזעקות בבאר שבע. שי אל לא היה בבית, הוא יצא מהבית לקראת 4 וחצי בבוקר למסיבה ולקראת 7 בבוקר הוא חייג אליי ואמר לי שיש חדירת מחבלים, לא לצאת מהבית, לנעול הכל ולהעביר לכל האנשים. הוא אמר שיירגעו קצת העניינים הוא יתקשר אליי. בראש שלי לא דאגתי יותר מדי. היו שם מעל ל-30 שוטרים ואף אחד לא העלה לראש תסריט כזה. חשבתי שחדר איזה מחבל אחד או שניים, והם והצבא יתגברו על זה. לא הבנתי שום דבר".

ספיר מדגישה כי השתדלה לא לפתוח חדשות: "לא רציתי להלחיץ ולהילחץ, אז ניסיתי לא להקשיב לחדשות. לקראת 8 אני מנסה לחייג אליו והוא לא עונה. אמא שלו מחייגת כמה דקות אחרי, והוא עונה לה, אומר לה שהוא מפנה אנשים מהמסיבה והוא לא יכול לדבר. היא חייגה שוב, ושם התחילה לנו הרגשה מוזרה. מאז ניסינו לחייג כל היום ולא היה מענה, באיזשהו שלב ניתקו את השיחות. לקראת 10 בבוקר כל פעם שחייגתי היה ניתוק והודעה אוטומטית 'אחזור אלייך'. עוד יצאתי עליו בטלפון, 'מה זה, תחזור אליי, תרגיע אותי רגע, תגיד שהכל בסדר'. אני בממ"ד עם שלושה ילדים והאזעקות ממשיכות, ובזמן הזה אני כן רואה ברשתות שיש בלאגן יותר רציני ממה שחשבנו. לקראת 2 בצהריים התקשרו אליי מתחנת עיירות, שהוא הגיע לסורוקה, שלא יודעים מה המצב שלו ושאגיע. בראש שלי אמרתי 'הוא בבית חולים, זה כבר טוב'. כשהגענו לסורוקה הוא לא היה רשום בשום מקום. היה דוכן של אנונימיים וביקשו שאתן פרטים. אני בראש לא הבנתי. איך אנונימי, הרי יש לו תג שם". רק כמה חודשים לאחר מכן חזר אליה תג השם של שי אל, שנמצא על גופת אחד ממחבלי הנוח'בה.

"היו הרבה שהגיעו לבית חולים במצב שאי אפשר לזהות. הבנתי שהמצב יותר חמור. עברנו מחלקה מחלקה, וילון וילון, אנשים מגיעים מהמסיבה מדממים ואפילו לא מגיעים לקבל טיפול, אלא לחפש את החברים שלהם שהיו איתם שם. היינו שם המשפחה, חברים, מפקדים מהתחנה, היינו מעל 30 איש שמחפשים אותו בכל המחלקות. אמא שלו מחכה בחוץ לכל אמבולנס לראות שיגיע. היה כאוס גדול. אחד הפראמדיקים אמר שהוא נכנס לחדר ניתוח כאנונימי, וחיכיתי מחוץ לחדר ניתוח כשבסוף התברר שהוא בכלל לא שם".

בסופו של דבר הגיע אחד מקציני המשטרה של מחוז דרום וביקש לדבר עם המשפחה. "ריכזו אותנו בחדר צדדי, ממש התעקשו שכולנו נגיע ונתיישב, ואז סיפרו לנו שהיה קרב יריות ברעים, ששי אל נלחם ונפל בקרב, ושהגופה שלו עדיין בשטח. אני כבר ראיתי שמחבלים השתלטו על יישובים, שיש חטיפות, ובראש שלי עבר רק דבר אחד, אמרתי לקצין 'תבטיח לי שאתם מחזירים אותו'. פחדתי שאני לא אצליח לסגור מעגל. יומיים לפני עוד היינו בחינה של אח שלו, שהיה אמור להתחתן שבוע אחרי. שי אל בדיוק חגג 30. זה בא משום מקום. הוא היה אמור להיות בחופש בשבת. הקפיצו אותו לעבודה במסיבה. איך הגעתי למצב שהוא איננו?".

ספיר מדגישה כי מבחינתה החיים מתחלקים לשניים, לפני 7 באוקטובר ואחרי. "חשבתי איך אני מבשרת לילדים שלי. הגדולה הייתה בת 9 וחצי, עוד ילדה בת 6 והקטן בן 4. החיים מתחלקים לשניים, לפני שי אל ואחרי. כשהתקשרתי לילדה אחרי שבישרו לי ששי אל נרצח, הדבר הראשון שהגדולה אמרה היה 'בבקשה תגידי לי שאבא לא מת'. היא כבר שמעה איכשהו. הקטנים התחילו לבכות, שאלו אם הוא יחזור, איפה הוא עכשיו, שאלות שלא חשבתי שאני אדע איך להתמודד".

איך מתמודדים עם הכאב כמעט שנה אחרי?

"אני לא יודעת אם הכאב שונה, אבל הזמן לא באמת עושה את שלו, זה הופך ונהיה יותר קשה. עם הזמן אתה מבין שהוא באמת לא יחזור, והילדים גדלים ושואלים שאלות. הם יכולים לראות אבא עם ילדים אוכל גלידה והם מתחילים לבכות. אני יושבת ובוכה איתם. הם יודעים שאבא שלהם היה גיבור ושהוא הציל עשרות אנשים שם. אנחנו יודעים גם מאנשים שהיו שם ויצרו קשר גם כמה חודשים אחרי, ששי אל הציל אנשים, פינה, הרגיע".

שי אל ז"ל היה אוהד שרוף של הפועל באר שבע. על הקיר הסמוך לאצטדיון טרנר, שהפך להיות קיר הנופלים בקרבות, מצויירת תמונתו. אוהדי הפועל באר שבע הגדילו לעשות והכינו תפאורה מיוחדת עבורו באחד המשחקים בשנה שעברה: "שי אל היה אוהד שרוף של הפועל באר שבע. כשהכרתי אותו זה היה עסקת חבילה, ידעתי ששבתות זה הפועל באר שבע. הוא היה טס למשחקים בחו"ל. במשחק האחרון הוא היה במגרש באירופה במגרש ריק עם איזה 20 אוהדים, אמרתי לו 'מה אתה משוגע?' קיר ההנצחה, המחווה באצטדיון, זה היה אחד הדברים הכי מרגשים והכי מזוהים איתו. זו אחת הדרכים הכי טובות שאפשר לחלוק לו את הכבוד האחרון שמגיע לו".

איזה אבא הוא היה?

"הוא היה אבא הכי זורם, הכי מצחיק, הכי כיפי שיש. הוא היה כמו חלק מהילדים. הייתי אומרת לו 'אתה אבא או ילד כמוהם?'. הוא לא היה אומר לא לילדים, וזרם איתם בהכל. הוא היה בן אדם של צחוקים, תמיד רצה להעלות חיוך על הפנים. גם בסיטואציות הקשות ביותר ניסה להקליל. הייתי מסתכלת עליו ואומרת 'איך לא איכפת לך'. בשנה האחרונה לפני שהוא נרצח הוא היה יותר פעיל עם הילדים. היה מנסה לקחת ולהוציא אותם מבית ספר ומהגנים. בגלל העבודה לא תמיד היה מצליח, ואני מודה גם על זה שכל השנה האחרונה הרגשנו אותו נוכח. עכשיו הילדים יפתחו שנת לימודים חדשה ואני רואה שלצד ההתרגשות יש להם גם עצב גדול. אבל הם יודעים שאבא שלהם שומר עליהם מלמעלה והוא איתם תמיד".