רם זהבי, מנהל מחוז דרום במשרד החינוך הודיע לאחרונה כי הוא מסיים את תפקידו ואחרי שש שנים במחוז עובר לאתגר הבא. זהבי הוא אחד האנשים המוערכים יותר במשרד החינוך ומנהלות בית ספר ועובדים שעבדו בצמוד אליו ידעו לספר על איש מקצועי שעובד קשה לילות כימים. עכשיו כאמור, זהבי מסיים את תפקידו ומסכם שש שנים עם תהפוכות רבות: "אני התחלתי בשנת 2018 ובמשך שש שנים האלה אני חושב שעשינו מסע ארוך שבמרכזו ראינו את הקשר שיש למערכת החינוך ולמערכת של הקהילתיות. תמיד שואלים מה הבדלים בין המחוזות ואני יכול להגיד שבמחוז דרום אתה רואה את הקשר בין חינוך לקהילה, יש קשר מיוחד לאיכות החיים של האנשים. אנשים אוהבים את הנוף המדברי, את השקט המדברי, אנשים מחוברים לקשר הציוני. יש פה פטריוטיות למקום. אתה רואה את זה בבאר שבע, אשקלון, אשדוד, קרית גת ובכל מקום".
עוד הוא מוסיף: "יש זהות מקומית בתוך הזהות הפטריוטית הזו וזיהינו שלמערכת החינוך יש השפעה קריטית על איכות החיים והתפתחות היישוב. בכל היישובים זיהיתי שיש יישובים שמערכת החינוך היא הגורם המשפיע היחידי על מרקם החיים. יש מקומות שמערכת החינוך היא לא היחידה אבל היא המרכזית ביותר. לדוגמה אתה רואה שעושים ערב קהילתי והמופע המרכזי הוא של בוגרי מערכת החינוך ותלמידי מערכת החינוך. מי שמכין את המופעים אלה המורים ומדרכי תנועות הנוער והחינוך הבלתי פורמלי זה לב החיים הקהילתיים. אפשר לראות את זה בעומר, מיתר להבים, דימונה וגם בבאר שבע. התלמידים הם הלב הפועם של היישוב ויש להם במערכת החינוך מקום מרכזי בפעילות הלב של היישובים".
זהבי נכנס למחוז הדרום והחליף את מנהלת המחוז המיתולוגית עמירה חיים. זהבי מספר מה למד במהלך כהונתו: "אם יש משהו שלמדתי במהלך כהונתי זה את מורשת בן גוריון. אני גדלתי בבית רביזיוניסטי, בית חירות. במסגרת התפקיד התחברתי מאוד לדמותו של בן גוריון, למורשת שלו ולמנהיגותו כפי שהיא מתבטאת בשדה בוקר. ראיתי הלכה למעשה איך החזון הזה רלוונטי גם ל2024. בן גוריון צפה פני עתיד. הבנתי כמה למערכת החינוך יש תפקיד מכריע לטפח את הזהות של דור המתבגרים, לא רק לתת את הכלים, ידע ומיומנויות, אלא לעבוד איתם חזק עם עולם הערכים שלהם, לחזק ייחוד וזהות".
ומה למדת מבחינה אישית?
"לפני שהתמניתי למנהל מחוז חייתי בגוש קטיף מספר שנים, הייתי מהחלוצים שהגיעו לקוביות הראשונות של רווקי מושב קטיף, יש לי היסטוריה עם חבל הארץ הזה, חברי הילדות שלי נמצאים במושבים במועצה אזורית מרחבים, שדות נגב, נתיבות, באר שבע. רבים מחברי הילדות שלי גדלו פה ככה שהחיבור שלי עם הדרום חזק. ובכל זאת למדתי ואולי חידדתי את ההבנה על החשיבות של טיפוח הפריפריה באשר היא כביטחון למדינת ישראל, אנחנו גם ראינו את זה במיוחד בשנה האחרונה, אם אנחנו חפצי חיים חייבים להשקיע חזק במה שקורה בנגב, בקידום החברה הבדואית בנגב, בצמצום הפערים בין פריפריה למרכז, אלה השקפות שחידדתי אותם".
ועדיין, לא מעט מתושבי הנגב מרגישים שילד המרכז מקבלים יותר מילדיהם...
"לא נקל ראש בתחושות האלה אבל לטעמי ילדי המרכז וילדי הנגב מקבלים את אותו הדבר, אלא שהבחירה של ההורים למשל לחיות עם הילד ביישוב כפרי או יישוב קהילתי קטן בנגב מעניקה לילד הזדמנויות יוצאות דופן, הן מבחינה חברתית והן מבחינת הביטחון העצמי שלו. ילד שרוכב על אופניים במיתר ובעומר יש לו ביטחון עצמי שבמרכז הארץ הוא לא מקבל. יש רווחים לסגנון החיים המיוחד בפריפריה. זה נכון שאם אנחנו פורטים ושמים זרקור על רווחים שיכולים להניע רווחה כלכלית אנחנו אומרים שבוגר מערכת החינוך בנגב עומד בפני הזדמנויות אחרות, שדרוש לו מאמץ גדול יותר כדי לקבל את האימפקט".
"בעבור זה הדגשנו במשך שנתיים את הדרך בין המעשה החינוכי למוביליות חברתית, פעלנו לצמצום הפער הזה. לא השארנו את הילדים להתמודד לבד, הנענו אותם לשם, הפעלנו מנועי צמיחה לזה. השקענו בזה. במבט מסכם במשך של שש שנות כהונתי כמנהל מחוז הנחתי באופן משמעותי את מקצועות המדעים וה stem, הרחבתי את ההשקעות בשעות, הרחבתי את שיתופי הפעולה עם מרכז אילן רמון, חוסידמן, עם מרכז שוורץ רייזמן, הרחבתי את הפעילות במדע. אני גאה בזה שחוללתי מהפכה באיתור מחוננים ומצטיינים. היום אין ילד בדרום בכיתות ב' שלא מתמודד עם האתגר של האם אני ילד מצטיין ומחונן. ערב כניסתי לתפקיד קרוב לחמישים אחוז מהתלמידים לא ניגשו לבחינה. חרטנו על דגלנו את המחויבות להנגיש לכל האוכלוסיות את המבחן, צמצמנו את הפער בנקודת הפתיחה, הגדלנו במספרים של אלפים את מי שנחשפים לתוכניות מצטיינים ומחוננים בהיקפים של אלפים, זה מוביליות חברתית".
זהבי מדגיש כי החינוך מתחיל כבר בגילאי הגן וגם יש לו בקשה מההורים: "דגש נוסף זה אוריינות שפתית. לפני שבועיים השתתפי במצבע סופרים את מחוז דרום שהדגש היה שלנו, הבוגרים, אנשי חינוך מגיעים לגני הילדים ומקריאים סיפור לילדים. אני קורא להורים, אם יש משהו אחד שאתם יכולים לעשות וישפיע על עתיד הילד זה להקריא סיפורים לילד כבר בגיל הגן, ההורים מקבלים את ספריית פיג'מות, שבו לקרוא סיפור. אני גאה בראשי הרשויות שנרתמו למבצעים האלה והנכיחו קריאת הסיפורים לגיל הרך, אוצר מילים, שליטה בשפה היא בסיס של חשיבה, תהליכים קוגנטיביים, אלה חלק ממנופי צמיחה".
לזהבי לא היה פשוט, בלשון המעטה. הוא נכנס לתפקיד בשנת 2018 ושנתיים לאחר מכן היה צריך להתמודד עם מגיפה עולמית שסגרה את שערי בית הספר לשנה שלמה. אם זה לא הספיק, הגיע השבעה באוקטובר והפעם היה צריך להתמודד עם מלחמה במחוז שבו אלפים מורים ואנשי הוראה פונו מבתיהם כשתלמידים ומורים גם נרצחו בטבח הנורא.
"האתגרים של החיים בדרום בתחום הביטחוני מלווים אותנו 18 שנה. בהגעה שלי למחוז ידעתי שאני אכנס לסיטואציה שאני עובר בשניות משגרה לחירום ושאני צריך להיות ערוך לתפקוד בחירום, בכל יום ובכל שעה. התפקיד שלי היה לוודא שהכשירות הארגונית של כל המנגנון תהיה בשיא. 3,4 חודשים לפני המלחמה הקפצתי את המחוז בתרגיל חירום של התקפה על הדרום במוצאי שבת, ממש תרגיל חירום שבו שינעתי את כולם לחדר מצב אל תוך הלילה לוודא את הכשירות שלנו, לראות שהמנגנון עובד. זה מה שהעניק לנו בסופו של דבר את היכולת לתפקד במצב אמת. אני אסיר תודה לכל אנשי החינוך שמהרגע הראשון תומכים באוכלוסייה ובמשפחות ולאורך כל המלחמה תומכים באוכלוסיות מפונות של תלמידים, בוגרים שנפלו, של פצועים ואנשי חינוך. איבדנו 4 מורים שנהרגו ויש לנו משפחות שכולות מהקהילה החינוכית ואנשי החינוך נתנו מעטפת של חוסן וזה לשבחה של הקהילה הדרומית".
אבל איך מתמודדים, מה היה המנגנון?
"מגיבים מהר. אני ממליץ לכל מי שנושא באחריות לנתח מהר ולצאת עם תגובה מהירה. אולי היא לא מושלמת אבל גם אם היא 70 או 80 אחוז היא עדיפה. בזמן חירום הגדרת התפקיד לא רלוונטית, כל כוח האדם הוא רלוונטי לכל המשימות שקיימות וצריך לשנע את העובדים למשימות הנדרשות. יש לנו במנגנון מאות עובדים בתקן פיקוח ומאות עובדים בתקן הדרכה, הם עובדי החינוך וההוראה שבימי שגרה מכשירים מורים ומנהלים ובשעת חירום כל המנגנון ירד לשטח ונתן מענה, החל ממעון הילדים כמטפלת להחליף חיתולים ועד מורה, מחנך כיתה או מנהל מוסד בבית מלון. הכנסנו למערכת החינוכית בהדרגתיות מאות עובדים נוספים. דבר שני, הובלנו בקמפיין גיוס מורים, קיבלנו 5000 פניות לבוא ולהיות מורים ואנשי חינוך, באזורים מפונים שיבצנו מאות מהם במוקדי הפינוי, שינענו באוטובוסים והסעות מורים מקרית גת ובאר שבע למוקדי הלמידה, ים המלח ואילת, באסטרטגיה הזו ניצלנו את מה שמאפיין את התקופה, סולידריות וערבות הדדית. החברה האזרחית רק חיכתה לרגע לשאת בנטל ולקחת חלק. פתחנו את השערים והדלתות וחיבקנו את החברה האזרחית שמצידה הרעיפה עלינו מגוון רחב של אנשים עם כישרון. לא יכולנו לעבור בלי שיתוף פעולה הדוק עם ארגונים בחברה האזרחית עם המשאבים שלהם".
זהבי, כמו כל שאר אנשי החינוך בכל הדרגים היו צריכים גם להתמודד עם הסטיגמה על ציבור עובדי ההוראה על חופשים ורמת הוראה ירודה. זהבי דוחה את הטענות בכל תוקף: " זה לא מה שקורה בפועל. ברוב המוחלט של המקרים זה פשוט לא נכון. בשבוע שעבר עמדתי בטקס באמפי אופקים עם מאות תלמידי מערכת החינוך שמסיימים תהליכים של מש"צים. מי שהכשיר אותם זה מורי של"ח שעבדו בחופשת הקיץ והילדים האלה מקבלים חווית חיים נהדרת. אלא אותם מורים שחושבים שהם בחופשות והם מייצרים אלטרנטיבה. בימים האלה ממש מורים בתיכונים מכינים את התלמידים למועדי ב באנגלית ומתמטיקה. זו אמנם זו לא מערכת מלאה אבל הם מכינים את הילדים לבגרויות. כיתות א עד ג יש להם את בית הספר של החופש הגדול ומי המורים שם? המורים של בית הספר".
"המורים עובדים בשתי תצורות והם מוסרים את הנפש על הדבר. אני חושב שמגיעה להם הכרת תודה. זה נכון שבשנים האחרונות היו חלק מהמקרים שבהם בשל מחסור במורים הגיעו אנשים שחינוך הוא לא השליחות שלהם אלא מקום עבודה. אבל אנחנו עובדים במרץ גם עם המורים האלה כדי להביא אותם לעבוד במקום הנכון להם, להתאהב במקצוע . המקצוע שוחק ולא פשוט, החיכוך היומיומי הוא אתגר. הילדים לא מקשה אחת, הילדים מגוונים, חלקם עם קשב וריכוז וזה אתגר. הילדים צריכים תשומת לב, חיזוק יותר, הקניה פרטנית וההטרוגניות שוחקת. אנחנו פועלים לחיזוק הצוותים, אנחנו פועלים חזק גם על תחושתה שליחות וגם להעניק להם כלים להתמודד. אנחנו לא מקלים ראש על תקלה שהיתה או אי שביעות רצון ואנחנו שואפים לשפר".
זהבי כאמור מסיים שש שנים בתפקיד, על פי החוק יכול היה לבחור ולהישאר שנה נוספת אך בחר לסיים את הקדנציה ולא לבקש שנה נוספת. הוא מסביר את ההחלטה: "אני בתחושת שליחות, יש לי תחושת סיפוק ואושר יומיומי. האזור שלנו עבר מלחמה קשה והממשלה החליטה על חוק התקומה, התקומה זה לא שלהם זה שלנו. זה תהליך של חמש שנים ביישובי עוטף עזה ולמשרד החינוך יש חלק בזה. בשל התנאים והסכמי בכירים בנציבות שירות המדינה הקדנציה שלי הגיעה לסיומה והחלטתי שזה לא נכון להישאר לשנה נוספת. אפנה את האתגר למישהו אחר. זו החלטה מורכבת, קשה, היא תופסת אותי במקום שאם לא היתה מלחמה הייתי ממשיך את המסע עוד שנה, מאריך את הקדנציה. ברגע שהתקומה הוא אתגר ראשוני ולאומי אני חושב שזה נכון שיהיה אדם שיעצב אותה ויביא את הקהילות של התקומה שלב אחרי שלב".