תושבי קיבוץ אורים, גבולות וצאלים, הגישו עתירה לבג"ץ אשר מטרתה היא להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכלילם תחת יישובי "חבל תקומה". העתירה נחלקת לשניים: עתירה קולקטיבית, המייצגת את כלל תושבי שלושת הקיבוצים, ועתירה פרטית, של 11 תושבים המספרים כיצד חייהם נהיו קשים עד בלתי-אפשריים מבחינה כלכלית ורגשית מאז ה-7/10.
העותרים מבקשים עזרה כדי לשקם את חייהם מחדש לאחר הטראומה שחוו. הם חווים אפליה מן המדינה מפני שהם לא מוגדרים כמפונים, והם אינם מקבלים תמיכות או זכויות הניתנות למפונים המוכרים על ידי הממשלה, ובכך נוצרת אי-שוויון ואפליה בין תושבי אותה רשות מקומית, מ.א. אשכול.
דוגמאות לכך כוללות:
פיצויים כלכליים מהביטוח הלאומי עבור ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם.
פטור מארנונה, הטבות מס, זכאות לדחיית מועדי תשלום, סיוע בהסדרי תחב"צ.
תמיכה פסיכולוגית להתמודדות עם המצב הנוכחי.
תמיכה בהשקעה במקום מגורים חדש או בשיפוץ מקום מגורים קיים.
תמיכה בפיתוח מחדש של שירותים חברתיים וקהילתיים.
בקיבוצים אמרו כי קריטריון 7 הק"מ הינו קו דמיוני אשר הוכח כקונספציה ביטחונית. ישובים המרוחקים יותר מ-7 ק"מ מרצועת עזה עמדו בפני סכנה ממשית לחדירת מחבלים לשטחם, ולמתקפה זו השלכות אזרחיות וקהילתיות רחבות היקף. התושבים הללו עברו רגעי תופת וחרדה, ובתקופה שלאחר מכן לא ניתן היה לקיים בישובי המועצה שגרת חיים סדירה וראויה. בנוסף אסור לשכוח שהיה צו אלוף לסגירת השטח ביישובים המדוברים, ולכן התושבים היו חייבים להתפנות. ההחלטה שלא לפנות את כלל יישובי מ.א. אשכול התקבלה באופן שרירותי שלא תאם את המציאות בשטח. תושבי הקיבוצים אשר הופקרו במהלך מתקפת הטרור וממשיכים להיות מופקרים אף בימים אלו, מבלי שמישהו בממשלה מטה את ליבו לקשיים שחוו ועודם חווים.
יהונתן קנה, סגן רבש"צ קיבוץ אורים, אחד העותרים, היה ברכיבת אופניים עם חברו ליד מושב פטיש. בין אזעקה אחת לשנייה, יהונתן וחברו נתקלו במחבלים ונפגעו מירי. לאחר שחברו פונה לבי"ח, הוא המשיך אל הקיבוץ בכדי להגן עליו עם כיתת הכוננות. משפחתו של יהונתן הסתתרה במסדרון בביתה, בהעדר מרחב מוגן בבית. הוא העביר אותם תחת קולות ירי כבדים בסביבת הקיבוץ לבית של חברים. למחרת, משפחתו התפנתה לשדה בוקר והוא נשאר לאבטח את הקיבוץ. בחלוף הימים גילה כי לואיס הר נחטף, הבייביסיטר של בנם, תכלת פיישבין זערור ז"ל, נרצחה, שלומי מתיאס ז"ל, מורה של בנו ואמילי הנד נחטפו. בדצמבר החליטו לשכור מכיסם הפרטי דירה קטנה במדרשת שדה בוקר. יהונתן ומשפחתו כולה, מתמודדים עם בעיות רגשיות ומטופלים על ידי שירותי חוסן.
יהונתן מספר: "התחושה היא שזנחו אותנו בשביעי באוקטובר, וזנחו אותנו שוב בכל התהליך אח"כ אנחנו שקופים, לא השארנו מפיק דם כדי שיתייחסו אלינו ברצינות. חוזרים ברגשות מעורבים לקיבוץ, יש לנו אי ודאות לגבי הלימודים שלהם בשנה הבאה, זה לא בא בחשבון שהם ילמדו בבית ספר שהוא לא עורפי". עמית חקק, עותרת נוספת אשר נשארה להגן על ילדיה בביתה בזמן שבן זוגה המשרת בקבע יצא להגן על הקיבוץ. בתה הגדולה חוותה התקף חרדה ולא תפקדה, בנה האמצעי הקיא והרבה לבכות. גם עמית בעצמה לקתה התקף חרדה באותו היום. זמן קצר לאחר תחילת המתקפה, הם החלו לקבל הודעות מאחיה, אשתו ושלושת ילדיהם שבקיבוץ ניר עוז, לפיהן מחבלים פרצו לביתם והחלו לשרוף אותו בעודם מתחבאים בממ"ד. ביום שלמחרת החלו להתברר לעמית כי חלק מחבריהם נרצחו או נחטפו. הם התפנו לאילת, שם שכרו דירה מכספם הפרטי בלית ברירה, למרות שעמית פוטרה מעבודתה אצל חקלאי ממבטחים אשר עסקו קרס.
עמית מספרת: "אנחנו רוצים שיבינו שאנחנו חלק ממועצה אזורית אשכול, לא פחות מאף אחד.
המשחק הוא פוליטי, מורכב ומסובך. אני רוצה להיות שווה, שיכירו באורים כחלק מהמועצה. אבל אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק ומאוד קל לשכוח מזה. אני רוצה שיראו אותנו בביטחון, כרגע הקמנו כיתת כוננות שמסתמכת על עצמנו בלבד. אנחנו ב-1/9 לא שולחים את הילדים שלנו לביה"ס, לא נשלח אותם להתחנך על הגבול.