אליאור מלול הוא מסוג הצעירים שידעו מה הם רוצים מגיל קטן. למלול, שמגדיר עצמו כילד דחוי מירוחם, היה חלום, להיות על במות. הוא רצה לשלב את הרצון שלו להגיד את אשר על ליבו על במה ואת האהבה שקיבל מגיל צעיר לאופנה. היום, כשהוא בן 26, הוא כבר זוכה להכרה עליה חלם כילד: "היום אני יכול להגיד כבר שאני שחקן, סטייליסט ומעצב אופנה, במקור מירוחם ולימים לא רחוקים מבאר שבע (גיל 7). כרגע אני חי בלוס אנג'לס. במשך שנים סבתא שלי שושנה תפרה וייצרה בגדים לעצמה לילדים ולנכדים, ואני היחיד שהיא שיתפה אותו בהכנתם, תפירה סריגה ורקמה. עם השנים והלמידה הבנתי את כוח הבגד ומה המהות שלו עבורנו, דימויי הגוף והאהבה העצמית הבלתי פוסקת שנעה בין הביטחון העצמי לחוסרו. האופציה לדבר את מה שאתה לא יכול להגיד במילים לכולם ולהבין שלהתאים את עצמך במידת הצורך למטרות היום זה בעצם 55% אחוזי הצלחה להשגתן.
האהבה לבמה התחילה בגיל מאוד צעיר, מילד דחוי שרק רצה שישמעו אותו ויעניקו לו אהבה, קיבלתי את ההבנה שעל הבמה יש לך את כל הזמן שבעולם, ובאים במיוחד לצפות ולשמוע אותך, תמיד רציתי לדבר ולשנות באמצעות המילה והתבונה בזמן שבצד השני נפתח חלון הקשבה אמיתי שיכול לקחת משהו מהאומנות שלי ולהעביר אותו הלאה בדרך שלו".
לאליאור הדרך היתה ברור והוא עשה את כל מה שהוא צריך כדי להגיע אליה. אחד האירועים המשמעותיים ביותר שקרו לו הגיע לאחר השבעה באוקטובר. אחת החברות הטובות שלו, סיגל איטח, נרצחה במסיבת הנובה. מלול ידע שהוא חייב לעשות משהו להנציח את זכרה: "ברגע הראשון שהגעתי לארץ לביקור אחרי השביעי באוקטובר ידעתי שאעשה משהו בשביל להנציח את סיגל ובדרך שלי, סיגל הייתה חברה טובה שהכרתי ברחבת הריקודים באחד מהבילויים בעיר לפני בערך 6 שנים. באחד מהבילויים שלי סיגל הופיעה כמו פיה באמצע הרחבה, התחלתי לבכות כמו ילד כי באותה התקופה הייתי בנקודה פחות מזהירה נקרא לזה ככה, היא חיבקה אותי ואמרה "למה אתה בוכה? אתה כוכב, לך תנצנץ..." חצי שנה לאחר מכן כבר הייתי בלוס אנג'לס עם שלוש מזוודות חלום אחד, ושמיים שלמים להאיר דרכם.
כיכר דיזינגוף הוא המקום המועדף עלי במדינה, וכשהגעתי לארץ ראיתי מה קרה לכיכר ולא יכולתי שלא לעשות כלום, חצי חיים שהוא חלק ממני. לקחתי את השיר הוריקן ודמיינתי את ההופעה של עדן גולן באירוויזיון בלי כל ההגבלות הפוליטיות שהציבו בפניה, הקמתי צוות והכנתי תלבושת, עיצבתי סרטים עם כל שמות החטופים והגענו לכיכר, אני כמלאך מדמם שמבצע את השיר הוריקן בלב תל אביב במקום הכי עמוס במדינה. אני חייב לציין שכל מי ששמע על הפרויקט פשוט תרם את עצמו למיזם הזה וברגע ששמעו שזה לזכרה של סיגל הנתינה הייתה יותר משמעותית מצד כולם, מתן ממי מומנט וארתור מחברת ליצ'י צילום אירועים ואגם מהסטוק סניף גרנד קניון באר שבע, הם כולם פשוט נתרמו לדבר הזה, ובלעדיהם זה באמת לא יכול היה לקרות".
אבל הסרטון לא היה הדבר היחיד שהביא למלול כותרות בשנה האחרונה. מלול יצר שמלה, ללא אחרת מאשר מיס עיראק, וגם לא סתם שמלה, שמלה שכולה מחוות לחטופים מהשבעה באוקטובר: "השמלה למיס עיראק היא סיפור בפני עצמה, היה ברשותי ארבע שעות, אינספור שיחות וידאו פייסטיים וחצי עולם שמפריד ביני לבין מלכת יופי בינלאומית אחת. אמן ישראלי בשם תומר פרץ התקשר אלי מלוס אנג'לס וביקש ממני אס או אס להציל את המלכה, וכמובן שלא חשבתי אחרת, שלחתי אותה לסטודנטית לעיצוב אופנה שתהיה הידיים שלי בזמן שאני מנסה לתפעל את הכל בשלט רחוק, ציירתי סקיצה של השמלה השחורה והוספתי את הסממנים הקטנים שיעבירו את המסר של שרה (שרה הידן) כמו שהיא רצתה בדיוק, לייצר לוק אווירתי של נערת רוק שמתפרצת למסיבת האוסקר של אלטון ג'ון ומעירה את כולם באמירה שחייבים להחזיר את הבנות שלנו הביתה. כתבנו את שמות החטופות בכתב יד מחובר שיעביר את הרצון להתאמץ לקרוא את שמה של כל חטופה".
היו לך חששות בגלל התקופה?
"לשניה אחת לא הרגשתי חשש, קיבלתי את הכישרון שלי בשביל שאשתמש בו למטרות משמעותיות, כשרון הוא עוד כלי לתצורת ביטוי של האדם. היה לי הזכות לצעוק את צעקת החטופים במאורע כזה, רבים וטובים מישראל שצעדו בשטיח הנוצץ הזה יכלו לעשות הרבה יותר. קיבלתי תגובות וסיקור תקשורתי עצום בסדר גודל עולמי על השמלה, כתבת פריים טיים איתי ועם שרה אצל ארד ניר במהדורה המרכזית. הבנתי שעשינו עבודה טובה, הרגשתי את הצעקה ושוב זה נתן את הכוח לא לשתוק ולהמשיך גם כשנראה חשוך ומאיים ברקע".
מלול לא נח ונראה שאירועי השבעה באוקטובר והרצח של חברתו סיגל זעזע גם אותו והוא הרגיש ומרגיש עד עכשיו שליח של מדינת ישראל. זה גם מה שהוביל אותו להגיע למיצג במשכן הכנסת: "שבוע לפני יום ההולדת שלי התקשר אלי חבר מאוד טוב עידו רפאל צדוק, מאפר מדובאי. הוא סיפר לי על היוזמה של עמותת NO SILENC עמותה של נשים ישראליות יהודיות שחיות בצרפת, שהעלו תצוגת אופנה בשבוע האופנה בפריז בנושא האלימות המינית לגברים ונשים באירועי השביעי באוקטובר ושהכנסת הזמינה אותם להציג בוועדה המרכזית בכנסת. הם בחרו בי לדגמן ולהציג עבורם את אחד הדגמים היותר בועטים שיצא לי לראות בכל העשייה המבורכת שקשורה למצב באמצעות אופנה. הסכמתי לקחת את זה כפרוייקט אישי שלי עם עצמי, מכיוון שזה נערך ביום לפני טיסה לניו יורק ובנוסף הכל קרה ביום ההולדת שלי. הרגשתי שאין דרך יותר טובה מלפתוח שנה בלעשות את מה שאני אוהב וגם להשפיע על רבים, לגרום לאדם אחר להרגיש, זו שליחות בעיני. שהגעתי ליום התצוגה נאמר לי שהתצוגה קיבלה חיים בהשראתי ובהשראת עוד מעצבים שלא ישבו בשקט בזמן המלחמה, הרגשתי מועצם בכל שניה שנכחתי לצד הדבר הזה. אני עובד מאוד קשה בשביל לבצע את אותה שליחות ולהמשיך לתת ולהוציא את כל מה שיש בתוכי בשביל לגרום לאחר להרגיש ולשנות גם הוא".
אז השגת לא מעט ובכל זאת, מה החלום הגדול?
"החלום? החיים הם חלום, אני חולם הרבה חלומות והיו גם הרבה כאלו שהגשמתי, אבל שמסתכלים במבט חיצוני עם עיניים אל העתיד זה להיות במקום שאני עם הילדים שלי בבית החלומות שאני מדמיין ורואה מאז שאני ילד בראש, אבא טוב עם קריירה בינלאומית מצליחה שנוגעת בהרבה תחומים, אופנה, משחק, שיווק והשפעה על האחר".