וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בחו"ל הייאוש נעשה יותר נוח

עודכן לאחרונה: 23.5.2024 / 9:21

אירועי השבעה באוקטובר נגעו בכל ישראלי, גם באלה שעברו לגור במדינות שונות בעולם. מתאילנד ועד ארצות הברית, גם הדרומים שעברו לפינות שונות בעולם הרגישו את הצער ומספרים על התחושות להיות ישראלי בתקופה כזו בעולם

שרון אייזנברג במפגן תמיכה בישראל מלונדון. פרטי,
שרון אייזנברג במפגן תמיכה בישראל מלונדון/פרטי

בשבועות האחרונים אנו עדים להקצנה נוספת בהפגנות האנטי ישראליות ברחבי העולם. ראינו את מאהלי המחאה באוניברסיטת קולומביה ואת ההפגנות נגד ישראל ברחבי אירופה. אבל האם מה שרואים משם באמת לא רואים מכאן? שאלנו כמה דרומיים שעשו לא מכבר רילוקיישן לפינות אחרות בעולם מה התחושה להיות ישראלי בימים אלה. שרון אייזנברג היתה דוגמנית מבוקשת בישראל ולא חשבה על לעזוב את הארץ. הלימודים והזוגיות הביאו אותה ללונדון שם היא נמצאת עד היום. השבעה באוקטובר הפך את עולמה: "בשבעה באוקטובר הייתי בליברפול, היתה לנו נסיעה מהלימודים והייתי ערה מחמש בבוקר ככה שכל מה שקרה בארץ הגיע אליי מיד. זה היה ממש קשה. הייתי עם עוד חברה ישראלית ביחד עם קבוצה של חברה אירופאים ואסייתים ופשוט היינו קפואות. לאט לאט האסימונים התחילו לרדת והיינו על החדשות כל היום, היינו מנותקות ולא הבנו מה קורה. הסברנו שקורה משהו חריג בארץ ואנחנו לא יכולות להתנהל רגיל עד שזה התפרץ בבכי מטורף וממש חיכינו לחזור ללונדון. מהרגע שחזרנו במשך 3 שבועות הייתי דבוקה לחדשות, לא הייתי מסוגלת אפילו ללכת ללימודים, הרגשתי שכל העולם קורס עליי. מלכתחילה המעבר שלי ללונדון לא היה קל ולא רציתי לעזוב את הארץ אבל עשיתי את זה בשביל התקדמות מקצועית ובגלל הזוגיות שלי אז כל הדבר הזה עוד יותר היה כמו כאפה מטורפת, לא ידעתי איך להתמודד את זה. הדבר הכי קשה בתקופה הזו היה ההבנה שלי שאני לא יכולה לחזור לארץ ולעזור במילואים כי הייתי בזמן הלימודים ולא יכולתי לעזוב באמצע. הייתי חסרת אונים בלונדון, רואה מרחוק בלי אפשרות פיזית לעזור. אז כל מה שניסיתי לעשות זה לעזור בעולמות ההסברה, ניסיתי להסביר המון בין חברים וגם ברשתות החברתיות. אני לומדת בבית ספר שהוא מאוד קטן וכולם יודעים שאני ישראלית והיה לי נורא קשה, לא עם זה שאני ישראלית. היה לי קשה לצאת מהבית כי לא הרגשתי בטוחה לא פיזית אלא ברמה שלא הצלחתי להתמודד עם הרגשות שלי. היו כמה התמודדויות קשות בעיקר עם אירופאיים, גם וסיננתי המון אנשים מהחיים. כשהבנתי שלא אחזור הביתה, הבנתי שאני חייבת לתת הכל ברמה ההסברתית ומאז כל מי שמוכן לשמוע בשיח מכבד ולא אלים אז אני מסבירה. האם היו לי מחשבות לחזור? זה משתנה. ברמה האימפולסיבית מיד רציתי לחזור לארץ. אבל זה דברים שמשתנים כל הזמן, כן לחזור או לא לחזור, בסוף אני יודעת שאחזור".

שרון אייזנברג. פרטי,
שרון אייזנברג/פרטי

ענבר ארז היתה במשך שנים רקדנית וכוריאוגרפית. לפני כמה שנים עברה לארצות הברית אבל את הקשר לעיר לא ניתקה אף פעם. היא מספרת את התחושות שלה כשהבינה מה המשפחה בבאר שבע עוברת באותם רגעים: "בשבעה באוקטובר בדיוק התחלנו את החג השני של סוכות, התיישבנו בסוכה בחוץ בגינה וברקע ערוץ 12, לפתע אנחנו רואים את כל המסך בכתום עם כל השיגורים. אני לא אשכח לעולם איך ניר דבורי עלה לשידור בלחץ ופתאום מופיע הרכב הלבן עם המחבלים בשדרות ופשוט לא האמנו שזה קורה. מאותו רגע כבר נגמר לנו החג, לא חזרנו לאכול והסוכה נשארה ריקה, לא האמנו. במשך שבועיים לא ישנתי, הטלוויזיה הייתה דלוקה גם בלילות, ממש נכנסו לחרדה. כל המשפחה והחברים התגייסו, כולם היו בפחד יומיומי והיינו 24/7 מול החדשות. המשפחה לא עיכלה בהתחלה את כל מה שקרה וזה הרגיש שאנחנו כאן הבנו מהר מאוד מה קורה ובארץ בזמן הטבח והמטחים המשפחה חשבה שזה עוד סיבוב קליל. היה מאוד קשה לראות את כל זה מרחוק, הכאב הוא עצום. הייתי יושבת מול הטלוויזיה ורק בוכה על זה שעוד אימא איבדה את הילד שלה ואני לפני שנייה ילדתי. זו סיטואציה נוראית! ".

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio
עטופה בדגל ישראל. ענבר ארז. פרטי,
עטופה בדגל ישראל. ענבר ארז/פרטי

ארז מספרת שלשמחתה, לא חוותה אנטישמיות אבל כן שמעה מהסביבה הקרובה, בעיקר מאלה שלומדים באוניברסיטה, את החששות: "אני לשמחתי לא חוויתי אנטישמיות באזור שאני גרה אבל יש המון חברים מהעיר שלומדים באוניברסיטה ומתמודדים עם ההפגנות. לפני כמה ימים יצאנו להפגנה מאוד גדולה באחת האוניברסיטאות וזה היה מאוד חזק ועוצמתי. ברשתות החברתיות אני תמיד מגיבה, אם זה למפורסמים שתומכים בטרור וגם אם זה פוסט פשוט של בן אדם שפשוט לא מבין. נכנסתי לזה ממש עמוק וזה התחיל לפגוע בי נפשית. בהתחלה הייתי ממש מתעצבנת ולא מבינה איך הם לא רואים מי באמת הצד הפוגע, לאט לאט התחלתי לשחרר מזה".
היו מחשבות לחזור?
"לא היו מחשבות לחזור לישראל בעקבות האירועים לצערי עם כמה שזה נשמע רע, אבל כן יש רצון עז להגיע לבקר ולבוא לראות את המשפחה והחברים. אני מאוד מקווה שנגיע במהרה לביקור אחרי המלחמה הנוראית הזאת".

ענבר ארז. פרטי,
ענבר ארז/פרטי

גיל בן דוד היה במשך שנים דיג'יי מוכר בבאר שבע. עם השנים הוא עשה שינוי בקריירה והפך לסוכן ביטוח וגם עשה שינוי במגורים ועבר לתאילנד. בן דוד מספר שהבין מיד שלא מדובר בעוד סבב לחימה: "היינו כמעט בצהרי היום והתחילו להגיע התראות צבע אדום. זה היה כל כך קיצוני, הכמות והסמיכות בין אזעקה אחת לשנייה והפריסה הייתה משהו שמעולם לא ראינו על המסך. התקשרנו למשפחה שלנו שבדרום לוודא שמסתגרים ושפותחים בערוץ של חדשות כי מיד היה ברור שהאירוע הזה שונה. רוב המשפחה שומרת שבת וכשהתמונה התבררה לא יכולנו להזהיר אותם ולהתריע והלחץ היה ענק, המשפחה הקרובה שלנו גרים בבית קרקע שתמיד פתוח והצלחנו להגיע אליהם דרך החלקים במשפחה שלא שומרים שבת".

גיל בן דוד. פרטי,
גיל בן דוד/פרטי

בן דוד מספר כי גם לו היה קשה מאוד להתנתק מהחדשות: "ישבנו מול החדשות מאותו הרגע שהתחילו האזעקות עד כמעט חודש אחרי. בלי הפסקה. היינו ממש נרדמים עם מסך בידיים. החיים שלנו נעצרו כאן לחלוטין. שום מסיבה שום יציאה שום דבר שלא חייב והכרחי. לא יכלנו לראות שום יופי בחוץ לא משנה איפה עמדנו. האבל, הדאגה, החרדה, ההבנה שהבית שלנו נפרץ ושאין מקום בטוח. תחושת הזהות היהודית בין גאווה לפחד וגזרת גורל. כל היום סביב סיפורים, סרטונים וזוועות שהמוח לא יכול היה להכיל בשלבים מסוימים. בהמון רגעים חשבנו מהבטן לחזור, להיות עם כל מי שאנחנו אוהבים, לחזק, להתחזק ולהרגיש שייך, שמבינים אותך. לחוות אסון כזה כשאתה רחוק זו תחושת תלישות קשה וכואבת. אבל אז המוח נכנס לפעולה וההבנה שזה מעשה חסר כל הגיון שעלול לפגוע בילדים שלנו. במקום שאנחנו חיים (קוסמוי) לא נתקלנו או הרגשנו שום שינוי, נדמה שאנשים כאן באי הזה חיים בבועה והרוב המכריע כאן זה תיירים בתנועה מתמדת שבאו להנות כמה ימים ולהמשיך במסע. למקומיים אין שום עניין מלבד פרנסה ופוליטיקה רחוקה מהם מאוד. בטיולים שלנו לעיתים נתקלנו באנשים שהתעניינו ומייד מצאנו את עצמנו במסע הסברה שנותן את הנרטיב שכל כך חסר בעולם. באזורים כמו פוקט נתקלנו במבטים קשים ולעיתים גם יחס קר מצד תיירים זרים ומכמה מקומיים, היה קשה לראות מישהו עם חולצה שהיא דגל פלסטין ולדעתנו, כנראה הגבול עם מלזיה ותנועת התיירים שונה באזור הזה ולכן זה קרה. עם אנשים קיצוניים לא נכנסנו לעימותים אף פעם, נתנו מידע למי שהיה חפץ לשמוע. הפחד למול קיצוניים במיוחד עם ילדים, משתק ומרגיש כמו קרב אבוד. יש כל הזמן תנועת ישראלים לכאן וגם לפני השביעי באוקטובר הגיעו איתנו באוגוסט קבוצה מאוד גדולה של משפחות ישראלים, יש כמה שהגיעו אחרי האירועים אך לטעמי לא תנועה ערה מידיי או שונה מהמגמה שהיינו בה כשהגענו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully