טליה בן אהרון - אביטבול גדלה בתוך עולם הגן. אימה, מירב בן אהרון, עסקה בחינוך לגיל הרך במשך 34 שנים, והבית היה מלא בספרים, שירים, יצירות ורעיונות לפעילויות. כעת, בגיל 23, טליה בחרה ללכת בעקבותיה. אלא שדווקא כשהיא נכנסת למקצוע בעידן המסכים והבינה המלאכותית, היא מבקשת להחזיר לגן כמה משיטות ההוראה המסורתיות.
"לא צריך להדפיס תמונה של ציפור, אפשר לצאת החוצה ולראות ציפור אמיתית. לא צריך להשמיע שיר דרך הבלוטות', אפשר לשיר בעצמך ועלינו החובה להכין מערך שיעור ולא לבקש מהג'יפיטי", היא אומרת. טליה שלומדת במכללה האקדמית לחינוך קיי בבאר שבע, אינה מתנגדת לטכנולוגיה, אלא מבקשת לשלב אותה במידה, בלי לוותר על ספרים, שירה, יצירה ומפגש בלתי אמצעי עם העולם.
אימה מירב מחזקת אותה ואומרת שיש לשמור על שיקול הדעת של הגננת: "הבינה לא מכירה את הילדים, את האוכלוסייה ואת הגננת. כשגננת יושבת ומתכננת בעצמה, היא גם לומדת מההתנסות ויודעת לעשות את ההתאמות הנדרשות לכל ילד וילדה בגן".
מעורבות ההורים בגני הילדים ובבתי הספר התגברה בשנים האחרונות. העבודה בגן נבטים, קהילה שבה משפחות רבות ממלאות תפקידים חיוניים, ובהן גם טייסים, מחייבת את מירב לשלב בין רגישות למציאות המשפחתית לבין שמירה על גבולות המסגרת. "אם יש אבא שלא ראה את הבן שלו יומיים והוא רוצה לחבק אותו, אני נותנת לזה מקום. מצד שני, ההורים הם מלח הארץ ומומחים לתעופה אבל לא מומחים לחינוך ולגיל הרך. כשבאים בגישה נכונה עם שימוש נכון בידע ובכלים הפדגוגים בעולמו של הילד, אז זוכים בהערכה מההורים", היא מספרת. בזמן המלחמה אף הייתה חלק ממסגרות חינוכיות מאולתרות לילדי הגן שפונו מבתיהם.
לצד הניסיון שצברה, מירב מבקשת להעלות את רמת ההכשרה בגיל הרך ולחזק את מעמד הגננת כאשת מקצוע. לדבריה, השיח הציבורי נוטה לעיתים לכנות כל עובדת בגן "גננת", גם כשמדובר במטפלות במסגרות פרטיות, ובכך מטשטש את ההבדל בין הכשרה מקצועית לעבודה ללא הכשרה מספקת. "לא מספיק לאהוב ילדים, צריך לדעת לעבוד איתם. אנחנו מומחיות לגיל הרך וחשוב לרכוש כבוד לפרופסיה שלנו", היא אומרת.
מירב מעודדת להעניק השכלה אקדמית גם לסייעות, שאותן היא רואה כשותפות מלאות לעשייה החינוכית. בעיניה, הכשרה וידע בהתפתחות הילד, זיהוי קשיים ומתן מענה מותאם הם חלק מהאחריות להבטיח סביבה חינוכית בטוחה ומיטיבה. "הייתי רוצה שגם הסייעות, במיוחד בגני טרום חובה וחובה, יהיו בעלות תואר ראשון. הן יד ימינה של הגננת, וככל שילמדו ויכירו טוב יותר את שלבי ההתפתחות של הילד, כך יוכלו לתת לו מענה טוב יותר". מירב אף מסבירה שתופעת ההתעללויות המחרידה בגנים "תפחת עם הכשרה ראויה של המטפלות והרחבת הפיקוח למעונות היום".
ד"ר סופי בן-יאיר, ראש תוכנית ההכשרה לגן במכללת קיי מסכמת: "סיפורן של טליה ואמה מירב הוא סיפור מרגש על מורשת חינוכית העוברת מדור לדור. טליה גדלה בבית שבו החינוך לגיל הרך היה דרך חיים, וספגה מאמה אהבת ילדים, מסירות, יצירתיות ואמונה בכוחו של החינוך. בעידן של התפתחות טכנולוגית ובינה מלאכותית, שתיהן מזכירות לנו את חשיבות שיקול הדעת והשימוש המושכל באמצעים טכנולוגיים, תוך שמירה על עקרונות הליבה של החינוך בגיל הרך: למידה מתוך ה"כאן ועכשיו", מהקרוב לרחוק ומהמוחשי למופשט. אני רואה חשיבות בהכשרת מחנכות ומחנכים המשלבים ידע, חשיבה ביקורתית וחדשנות, לצד שימור הלב האנושי של הגן. מרגש לראות כיצד כל דור ממשיך את המורשת, אך גם מעניק לה משמעות חדשה".