"יש ימים שהלוח מראה שהם עברו, אבל הלב שלי נשאר בהם. ה-7 באוקטובר הוא לא עוד תאריך בדברי הימים של המדינה הזאת הוא פצע פתוח, צלקת שממשיכה לפעום בכל בוקר מחדש." אומרת ציפורה חלפון, יו"ר מתנדבי האגודה למען החייל סניף דרום ומוסיפה "06:29 ארבע ספרות שחילקו את החיים של כולנו ל"לפני" ו"אחרי". כולנו זוכרים איפה היינו כשהאוויר עמד מלכת, כשהאזעקות שינו את כל מה שידענו על הבית. מאז אותה שבת, הזמן נמדד אחרת. אנחנו ממשיכים ללכת, לעבוד, לקיים שגרה מסוימת, אבל משהו בפנים נשאר תמיד שם: עם המשפחות, עם החטופים ששבו ועם הזיכרונות ואני זוכרת כל רגע. זוכרת את הלוחמים שנפלו, אלו שפגשתי ממש ימים ושעות לפני שנסדקו השמיים."
מי שמכיר את ציפורה יודע שהיא מתעדת הכל ונוצרת כל רגע בתמונות ובמילים, והפעם בלי לדעת שחלק מהתמונות האלה יהפכו למזכרת האחרונה: "יום חמישי, יומיים לפני האסון, 07:30 בבוקר במוצב נחל עוז. הלוחמים עוד ישנו מפעילות לילה, אבל אני שכל כך רציתי לפנק החלטתי להעיר אותם. פרסנו שולחן ענק: שתייה, מאפים חמים, ספרי תהילים וחיבוקים חמים. הגיבורים של גדוד 13 יצאו אלינו. אורי כהן ז"ל הניח תפילין; אדיר בוגולה ז"ל, סהר מידני ז"ל, שהסכימו להצטלם איתי, חייכו במבוכה, סהר ז"ל יצא חצי רדום, ישב מול השמש המסנוורת ואני ביקשתי שיחייך למצלמה." משחזרת ציפורה בכאב מהול בהתרגשות וגעגוע "אוריקי יצא בשירה מיוחדת ומרגשת 'לחיי ציפורה עננו!', וכולם ענו לו 'אמן'. התמוגגתי וצילמתי בווידאו. מי חשב שזאת הפעם האחרונה?"
אך באותו היום לא עצרה ציפורה רק שם, היא המשיכה במסע הנתינה שלה לאזור ארז: "משם המשכנו למוצב מתחם ארז ליד זיקים, לפנק את גדוד 51 עם תפוח בדבש להמתיק להם את החג. הראשון שהגיע אליי היה אופיר ציוני ז"ל המפקד הענו והצנוע, מלווה בדביר לישה ז"ל. בשיחה בינינו אופיר סיפר לי בענווה ורוך על השירות והאתגר בתפקיד. ואני, אני רק הקשבתי והסתכלתי על הגיבורים שלנו."
גם ביום שלפני החג, המשיכה ציפורה בסבב החלוקה והחיבוקים המסורתי שלה בתקופת החגים: "יום שישי, ערב החג, בשעות הצהריים. אני מעמיסה את הרכב בשתייה ונוסעת ל"בית הלבן" בעוטף. שם פגשתי את הלוחמים שלימים זכו לכינוי "ילדי הטנק": עוז דניאל ז"ל, עומר וטורה ז"ל ונמרוד כהן שנחטף וחזר מהשבי. הם עמדו בסרבלים לאחר שסיימו לנקות את הטנק. הפעלתי ברקע את השיר של חנן בן ארי, "ורק אני חולם כמו יוסף", וצעקתי: "בואו לקחת דברים טובים!" עוז דניאל ז"ל בא אליי בחיוך מבויש, ילד קסם שסיפר בצניעות על המשפחה בכפר סבא. ימים אחר כך זיהיתי אותו בחדשות רק לפי נקודת החן שעל פניו. איתו היו עומר וטורה ז"ל ונמרוד כהן. נמרוד, שביום למחרת זיהיתי בצילומים שהופצו והלב שלי נשבר."
"משם המשכתי למוצב פגה. את איתי גליסקו ז"ל, "הנסיך מפלוגה ב'", פגשתי בכניסה. הוא דאג קודם כל לחיילים שלו: 'זה בשבילם', אמר על האוכל וסרב לקחת לעצמו. ישבנו על הבטונדה, דיברנו על הבית וקבענו פעילות משותפת מיד אחרי החג. זה כבר לא קרה. גם את נתיב קוצרו ז"ל הספקתי לפגוש ומיד סחבתי לתמונה שהנציחה את החיוך המהמם של הילד המהמם."
לבסוף מדברת ציפורה על "החוב שלנו ביום שאחרי" ומציינת "כשמערכות שלמות נאלמו דום בשעות הראשונות, החברה הישראלית גילתה את כוחה האמיתי. ה-7 באוקטובר הציב בפנינו מראה נוקבת, אבל לצד התהום הוא חשף תעצומות נפש אדירות של אזרחים, מתנדבים ולוחמים שפשוט קמו, עשו נרתמו. הלימוד העמוק ממה שקרה לנו הוא לא רק הזיכרון של התהום, אלא של מה שצמח מתוכה: הערבות ההדדית, היכולת לאסוף את השברים גם כשהלב מרוסק, וההבנה שאין לנו את הפריבילגיה לוותר אחד על השני. החוב שלנו לנופלים, לנרצחים ולחטופים הוא לא רק לבכות אותם, אלא להיות ראויים להם! ולבנות כאן חברה חזקה, מאוחדת וערכית יותר ביום שאחרי."