"נולדתי וחייתי בנגב כל חיי, זאת התבנית של הנוף שלי. כמנהלת היישוב וכתושבת הנגב אני מוצאת את עצמי, כמו רבים מתושבי האזור, חרדה למה שקורה לו. כשאני נוסעת על כבישי הנגב ורואה את תרבות הנהיגה הפרועה שהשתרשה כאן, הבטן מתהפכת מול מציאות שקשה להשלים איתה. גם אני, כמו רוב תושבי הנגב, שומעת בלילות את צרורות הירי. תמיד נטינו לחשוב, ואולי גם קיווינו, שהקנה לא מכוון אלינו בשום צורה. ניסינו להרגיע את עצמנו שמדובר לרוב באלימות פנימית ושבטית, ושמקסימום אנחנו נחשפים לסכנה של כדורים תועים. אבל התקופה האחרונה מחייבת אותנו להישיר מבט אל אמת מטרידה ומסוכנת הרבה יותר." אומרת בילי כהן, על רקע אירועי הירי שהתרחשו לאחרונה באזור וכן על רקע דבריו של ראש השב"כ, דוד זיני, שאמר "יש מקומות בפזורה עם תשתיות צבאיות" ועורר סערה בדרום.
הקולות מהשטח כבר מזמן אינם בגדר ספקולציות או תחושות בטן חולפות, וכדבריה, המציאות עברה מזמן את נקודת האל-חזור: "המציאות בשטח השתנתה. אנחנו כבר לא מדברים רק על סכסוכי חמולות או על פשיעה פלילית רגילה שדורשת עוד ניידות משטרה. מי שמקשיב היטב לקולות, ומי שרואה את מה שמתרחש עמוק בשטח, מבין שמתפתחת כאן תופעה מאורגנת ומסוכנת מאי פעם. אנחנו עדים להתבססות של תשתיות מסוכנות בעלות אופי צבאי של ממש. הניסיונות המדאיגים לייצר בשטח התארגנויות חמושות שמזכירות במבנה שלהן גדודים לכל דבר, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל מי שמדינת ישראל יקרה לו. הקו האדום הזה נחצה מזמן - זה כבר לא רק כשל אזרחי, אלא איום ביטחוני ולאומי מובהק שמתפתח לנו מתחת לאף."
אל מול המציאות הזו, המסר שלה חד וברור: השלמה אינה באה בחשבון, והמאבק על הבית שייך לכל מי שהנגב יקר לו: "יחד עם זאת ובדיוק בגלל זה, לא קיימת שום מציאות שבה אסכים להפוך את הקולות ואת האיומים האלה לפסקול הלגיטימי והשגרתי של חיינו. שום אזרח במדינה מתוקנת לא אמור לעצום את עיניו בלילה לצלילי נשק אוטומטי, ושום הורה לא צריך לנרמל את זה עבור ילדיו. מציאות שבה ירי הוא רק "רעש רקע" וההשלמה עם האבסורד הזה, הן תחילתה של כניעה ושל אובדן דרך. אם יש משהו שלמדתי, זה שאסור לנו לשתוק, אנחנו צריכים לעשות את העבודה."
"הזעקה והמאבק שאנחנו מנהלים היום על בעיית חוסר המשילות הוא ממש לא מאבק נדלני על ערך הבתים שלנו. ערך החיים קודם לכל והמלחמה של גבעות בר היא המלחמה של הנגב כולו. כשאנחנו דורשים ביטחון נחרץ אל מול האיומים האלה, אנחנו נלחמים עבור תושבי באר שבע, להבים, כרמית, מיתר ועומר וכן, גם עבור התושבים הנורמטיביים של רהט, שרוצים כמונו לחיות בשקט, בביטחון ובשכנות טובה. המועצה האזורית בני שמעון דוגלת בשיתופי פעולה ובפרויקטים רבים עם שכנינו הבדואים, מתוך הבנה עמוקה שביטחון ושגשוג אזורי נועדו לשרת את כל מי שחי כאן."
העשייה הציבורית ארוכת השנים שלה, החל מהקמת "הוועד להצלת הנגב" ועד למפגש היום-יומי עם הדרג הפוליטי, לימדה אותה שיעור חשוב על האחדות הנדרשת כדי להביא לשינוי אמיתי. לדבריה "גבעות בר היא היום פנינה בלב הנגב, יישוב שמגלם בתוכו את הציונות האמיתית של ימינו. זהו היום היישוב הבטוח ביותר בנגב, החל מאמצעי אבטחה מתקדמים וכלה במעורבות של כולם לשמור על הבית. זה לא קרה בזכות קסם, אלא בזכות קהילה של תושבים אמיצים, חזקים וערכיים שלא מוכנים להוריד את הראש. בזכות האנשים האלה, היישוב נמצא כל הזמן במגמת פיתוח וצמיחה והביקושים לכאן נמצאים בשיא. קהילה שלא נותנת לפחד לנהל אותה - מנצחת."
עוד היא מוסיפה "ההבנה שאת הנגב אפשר להציל רק יחד הובילה אותי, לפני מספר שנים, להקים יחד עם חברים יקרים את "הוועד להצלת הנגב". העשייה שם לימדה אותי שיעור מרתק: כשאנחנו משלבים ידיים סביב מטרה אחת, טהורה ומשותפת, יש לנו כוח אדיר לקדם ולשנות. אבל באותה נשימה, למדתי גם משהו על גבולות הכוח הזה. גיליתי שברגע שהעשייה מתחילה להיצבע בצבעים של מחנות פוליטיים ואג'נדות זרות למטרה, היסודות נסדקים. כדי לנצח במאבק על הבית, המאבק חייב להישאר נקי והוא חייב להישאר של כולם."
"ובהקשר הזה אני סבורה כי נבחרי הציבור, שרים וחברי כנסת כאחד, אמונים בראש ובראשונה על שליחותם מול האזרח ועל מתן שירות לציבור כולו. יש מי שנוטים להתבלבל ולסבור כי בהיעדר הבטחה מפורשת ל"תמיכה" פוליטית, נשללת ממישהו הזכות הלגיטימית לדרוש מהם לפעול למעננו. זוהי טעות קשה בהבנת מהותה של דמוקרטיה תקינה. אני מצפה שהדלתות של נבחרי הציבור תהיינה פתוחות תמיד, ללא כל קשר לשאלה מי פונה אליהם או לאיזה מחנה הוא משתייך. אני מדברת עם כולם ודורשת עשייה מכולם, מתוך מטרה אחת ויחידה שהיא קידום הנגב והגנה עליו."
היא מסכמת את הדברים בלי לוותר לרגע על האופטימיות, על תחושת השליחות ועל האהבה הגדולה למקום שבו בחרה לבנות את חייה: "אני רואה את עצמי בסך הכל כאישה שפשוט לא מוכנה לוותר. מול כל האיומים והאתגרים שמסביב, חשוב לי לומר זאת בקול צלול וברור: אני לא מפחדת לגור כאן. נהפוך הוא - אני גאה לגור כאן! אני לא מוותרת על הבית שלי, לא על איכות החיים שלי ולא על הזכות של כולנו לחיות ולנסוע בביטחה. דוד בן גוריון אמר 'בנגב ייבחן העם בישראל'. היום, במבחן המציאות, גבעות בר עומדת במבחן הזה ומוכיחה שאפשר גם אחרת. אנחנו נמשיך להילחם, להגן ולבנות, כי זו המלחמה של כולנו, ואותה - אסור לנו להפסיד. 'אם לא נעמוד על הנגב -לא תעמוד תל אביב'."