אור יחבס (30) הגיע למסיבת הנובה עם ארבעה חברים קרובים, ישראל יוסף ונחמן. הוא הכיר היטב את עולם הטראנס, היה מפיק מסיבות והכיר את אנשי ההפקה של המאשרום, אושר ומיכאל וקנין ז"ל. עבורו, זו הייתה אמורה להיות גם חגיגת יום הולדת. "אני מגיע מעולם הטראנס הייתי מפיק מסיבות אני חלק מהסצנה", הוא מספר. "אז הם היו המשיכה הגדולה להגיע לשם לרחבה שלהם". הוא הגיע מעט אחרי חצות. פגש חברים ומכרים, בניהם דור מלכה ז"ל וקשת קסרוטי ז"ל חבריו שנרצחו במסיבה. הוא עבר בין הרחבות, ובמשך שעות הכול התנהל כרגיל. ואז עלתה השמש. "פתאום מפסיקה המוזיקה בהתחלה כולם צוחקים חושבים שקרתה תקלה לדיג'יי ומחאו כפיים... ואז התחילו להגיד ברמקולים שיש אירוע כלשהו".
מה שהתחיל באזעקות ויירוטים הפך בתוך זמן קצר למשהו אחר לגמרי. אור וחבריו ניסו להגיע לרכב, אך נתקעו בפקק. הם יצאו ממנו, חיפשו מחסה, ואז החלו להגיע הטלפונים והדיווחים על חדירת מחבלים, חטיפות וירי. אור וישראל, ששירתו בעבר בגולני, הבינו שמשהו באירוע אינו כפי שחשבו בתחילה. "אני וישראל גולנצ'יקים לשעבר, קלטנו שזה ירי אוטומטי וישר אמרנו רגע זה לא צה"ל, צריכים ללכת מפה". הם רצו בין החורשות והשדות, ניסו להסתתר, ובשלב מסוים ירו לעברם. הם ירדו לוואדי, כדי לא לבלוט והמשיכו לנוע. לבסוף הגיעו לאזור צאלים, שם פגשו עוד ניצולים, בהמשך היום, כשהחלו להגיע סרטונים ועדויות, התחילה להתבהר התמונה. אור איבד שבעה חברים קרובים.
שעות לאחר מכן, בערב כשהגיע הביתה, לדבריו, הגיעה "הכאפה" הראשונה. "כשירדתי מהאוטו התקשרתי לאחי וכל היום הזה נחת עליי". בימים שלאחר מכן ניסה למצוא דרך להתמודד עם מה שעבר. אבל בלילות כבר היה קשה להתעלם ממה שקורה, הופיעו סיוטים שלימים התבררו כפוסט טאומה. כחודש לאחר מכן אחיו, קרן, הטיס אותו אליו לווינה. הטראומה, במקום להתרחק, המשיכה להיפתח. אור התחיל טיפול בעמותת 'לב בטוח', שנולדה מתוך הצורך לתת מענה נפשי לשורדי המסיבות "מבחינתי העמותה הזאת היא מתנה שהצילה את חיי". הוא זוכר משפט שאמר למטפל שלו באותה תקופה: "קוראים לי אור אבל אני מרגיש כמו חושך אני לא מצליח לחייך". לימים עבר למטפל בשם נתן, איתו הוא בקשר עד היום ולו הוא מבקש להודות בכל הזדמנות.
בחלוף הזמן הוא ניסה להמשיך הלאה. נסע לפסטיבלים, חזר לעבוד וניסה לחזור לחיים שהכיר. אבל אז הגיעו התקפי החרדה, הדיכאון והשימוש שהלך וגבר. המציאות הביטחונית, ובהמשך המלחמה עם איראן, דחפו אותו למקום שבו כבר התקשה לתפקד. הוא שב לטיפול, אך השימוש בחומרים לא נפסק, אחיו ניסה לשכנע אותו להפסיק בכוחות עצמו ואף לשקול גמילה. ואז הגיע רגע שבו אור הבין שהוא כבר לא יכול לעשות את זה לבד. זה קרה דווקא בארוחת ערב משפחתית, אביו, שחזר מבית הכנסת, הציג אותו בגאווה לשכן. אור שמע את הדברים והבין עד כמה גדול הפער בין האדם שאביו רואה לבין המקום שבו הוא נמצא. כשהאב נשאר איתו לבד, אור נשבר, הוא סיפר לו שהוא צריך גמילה. ההורים, לדבריו, לא ידעו עד אז מה באמת קורה. הוא הסתיר זאת הייטב. עכשיו, בפעם הראשונה, הוא החליט לשתף אותם. "היה את השוק, ההתפרקות, אבל גם תמיכה".
מכאן התחיל מסע החיפושים הלא פשוט אחרי מסגרת מתאימה, ההכרה והאישורים הנדרשים לכך. במקום הראשון שאליו הגיע אור הוא לא הרגיש בבית. אבל כשהגיע לשבטיא בב"ש, התחושה הייתה אחרת. "אני נכנס פוגש מדריך בשם רפאל ולימים מדריך נוסף בשם מיקי ופשוט הרגשתי בבית, ישבתי עם שירה הבעלים של שבטיא ואמרתי לה שאני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אבל אני אחזור". חודשיים לאחר מכן הגיעו האישורים המיוחלים. אור נכנס לתהליך "היה הלם שוק פחד הכל ביחד". בהתחלה הוא היה משוכנע שהוא מגיע, מנקה את עצמו וחוזר הביתה בתוך זמן קצר. אבל מהר מאוד הבין שהגמילה והטיפול בפוסט טראומה היא רק ההתחלה. החיים במקום כללו שגרה, טיפולים, מגורים עם אנשים נוספים והתמודדות יום-יומית. אור מספר שהימים הראשונים היו משמעותיים, אבל אחרי תקופת האופוריה הראשונית הגיע השלב הקשה יותר - זה שבו מתחילים לגעת באמת בדפוסים, בחוסר הביטחון ובטראומה. "זה להיכנס לדברים שהם העומק של הפוסט טראומה".
המסלול בשבטיא כלל שלושה שלבים: בתחילה שהייה מלאה במקום, לאחר מכן יציאות בליווי ולבסוף יציאה עצמאית ושילוב בעבודה. "כל שלב כזה שעוברים זאת הרגשה שאי אפשר להסביר, התרגשות גדולה תחושת מסוגלות." את הזרקור הוא בוחר לרגע לשים על אדם שליווה אותו לאורך כל התקופה ובמיוחד בשלב הקריטי בו צלח את התהליך ושב לעבודה, אייל מפלד, שעבורו הוא דמות משמעותית בתהליך. "במהלך שלוש שנים אייל, נתן לי את המקום, הכיל אותי ותמך בי ואנחנו עובדים יחד עד היום. הוא בן אדם מאוד משמעותי עבורי ויש לי המון הערכה כלפיו". אחרי חצי שנה הגיע רגע היציאה, שאותו אור מתאר כמפחיד אפילו יותר מהכניסה לתהליך: "אם חשבתי שלעבור את המסלול זה מפחיד, אז לצאת זה יותר מפחיד". בני משפחתו, אחיו שהגיע מחו"ל ואנשי הצוות בהם שרון מנהלת טיפול, עופר עובד סוציאלי, זיוה מטפלת אישית וכן רפאל ומיקי המדריכים, היו שם להתרגש איתו ברגע הסיום.
מאז, הפוסט טראומה עדיין נוכחת בחייו, אך אור מתאר שינוי ביכולת שלו להתמודד איתה. "צריך להציג את המציאות כפי שהיא, היום אני יודע שיש משהו שהולך איתי, הפוסט טראומה שחיה ובועטת. אני אמנם בטיפולים תומכים להשלמת והצלחת התהליך, אבל חשוב לי לציין שזה עדיין קיים. המון מחבריי נאלצים להתמודד עם השגרה הקשה לצד הצורך בהכרה מול גופים ממשלתיים, כך שיוכלו לחזור לשגרת חיים נורמטיבית עד כמה שניתן." כיום הוא נמצא בזוגיות ומעיד על קשר טוב וקרוב יותר עם משפחתו. הוא מספר כי היום הוא מוצא משמעות גם בדברים הקטנים: הוא מטפח צמחים מיוחדים בבית, משקיע בסביבה שלו ובונה לעצמו שגרה חדשה. הוא ממשיך לשמור על קשר עם שבטיא, במיוחד עם המדריך שלו מיקי, ומודה על התהליך שעבר במקום "זה באמת בית ומשפחה".
הסיפור של אור, בשלב הזה, כבר אינו רק סיפור אישי. הוא ממחיש תהליך רחב יותר: עבור חלק מניצולי 7 באוקטובר, הדרך מהטראומה אל ההתמכרות אינה מתרחשת מיד, אלא נבנית לאורך זמן. שירה סלפטר, מייסדת ובעלים של מרכז הגמילה שבטיא, מדגישה כי המקום לא נועד לטיפול חירום בטראומה, אלא למי שהגיע לשלב שבו ההתמודדות עצמה הפכה לבעיה. "מי שהיה שם ושרד את התופת התחיל להגיע אלינו, לשבטיא, רק כשנה וחצי אחרי האירוע- ולא במקרה. כי הדרך אל ההתמכרות לוקחת זמן". לדבריה, "החומר- אלכוהול, סמים, כדורים- היה בהתחלה הפתרון. הוא עזר להשתיק את התמונות, להרדים את החרדה, לעבור את הלילה. ורק אחרי חודשים ארוכים, כשהפתרון הזה הפך בעצמו לבעיה, הם התחילו להגיע אלינו".
לפי סלפטר, זו הסיבה שהגמילה אינה יכולה להתמקד רק בהפסקת השימוש. "מה שמייחד אותנו זו ההבנה שהתמכרות היא כמעט אף פעם לא הבעיה הראשונית. היא פועל יוצא של כאב שקדם לה- ואצל מי ששרד את השבעה באוקטובר, הכאב הזה הוא טראומה בעוצמות שקשה לתאר". בשבטיא, היא מסבירה, הטיפול משלב בין עבודה על הטראומה לבין ויסות של הגוף והנפש, לצד טיפולים פרטניים, קבוצות ושהות מלאה במסגרת קהילתית. "אי אפשר לגמול אדם מחומר בלי לגעת בפצע ששלח אותו לשם מלכתחילה". ההתמודדות, לדבריה, צפויה להימשך גם בשנים הקרובות. "אני מאמינה שרוב מי ששרד ומתמודד עם טראומה עדיין לא הגיע לשלב שבו הוא מוכן להיגמל - כי החומר עדיין מרגיש לו כמו הדבר היחיד שמחזיק אותו. ולוותר עליו זה מפחיד. אני צופה שבשנים הקרובות יגיעו רבים נוספים, ככל שהפתרון הזמני הזה יקרוס". לכן, היא מבקשת מהסביבה לא למהר לשפוט את מי שנמצא שם: "אל תתייאשו ממי שנראה כאילו הוא 'בחר' בדרך ההרס. הוא לא בחר. הוא מנסה לשרוד כאב. אל תוותרו עליו".
אור הוא הדוגמה למקום שאליו אפשר להגיע אחרי ההחלטה לבקש עזרה. הפוסט טראומה עדיין איתו, אבל לדבריו, היום הוא כבר לא בורח ממנה. הקשר שלו עם שבטיא נמשך גם אחרי סיום התהליך, והוא ממשיך בטיפולים תומכים. למי שנמצא היום במקום שבו הוא היה, ומפחד או מתבייש לבקש עזרה, הוא אומר: "הניקיון שלי והצלילות שלי זה המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי... להיות בתחושת מסוגלות זה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים שלי אבל זה הדבר שאני הכי גאה בו בחיים שלי".