עשרים ושתיים שנה עמד צלם החדשות הוותיק, אמיל טבוסוב, בחזית ההתרחשויות. הוא תיעד את רגעי האמת של המדינה מבעד לעדשה, אלא ששנת 2022 התרחשה נקודת מפנה דרמטית בחייו: במהלך שידור חי משדרות, לבו נעצר והוא חווה התקף לב שהפריד בין ה"לפני" ל"אחרי". כשנה לאחר מכן הגיע 7 באוקטובר 2023 — היום שבו, לדבריו, נדמה היה שהזמן של כולנו נעצר.
כעת, העבר המקצועי שלו נפגש עם זיכרון קולקטיבי, אישי וכואב, בתערוכת היחיד "לצאת מן האפלה", שנפתחה אמש (6 באוקטובר) ב"צלמניה" בבאר שבע. בניגוד לתיעוד הדוקומנטרי שליווה אותו במשך שנים, התערוכה צולמה כולה בסטודיו, ללא תמונות מהשטח. במקום זאת, הוא ביים סיטואציות רגשיות שנועדו להעביר כאב, זעזוע ועומק, מבלי להציג הרס או דם.
בראיון מיוחד הוא מספר על הבחירה להפוך את המצלמה, שליוותה אותו במשך עשרות שנים, מכלי עבודה לכלי של זיכרון, יצירה והעברת מסר עוצמתי וכן על האנשים והאירועים שהפכו את התערוכה הזו לאישית כל כך.
מה הוביל אותך לקחת את המצלמה שמשמשת עבורך במשך שנים כלי עבודה ולהפוך אותה לכלי הסברתי שבאמצעותו אתה מספר את הסיפור של ה-7 באוקטובר?
"מאז שהפסקתי לעבוד בחדשות ואחרי ה-7 באוקטובר 2023, הרגשתי חובה לפני כל האנשים, ובמיוחד לפני שני חברים שלי, צלמים בערוצים המקבילים, שנרצחו עם משפחותיהם. לא הצלחתי להגיע להלוויות שלהם בגלל מצבי הנפשי. אחרי זה פגשתי את המשפחות שלהם וביקשתי סליחה שלא הצלחתי להגיע, אבל לא חשבתי שזה מספיק.
הסיבה השנייה היא שלדעתי מנסים להשכיח, לשנות שם או להקטין את הטבח הנוראי. הממשלה שלא לקחה אחריות מנסה לזרוק אותה למישהו אחר. אני זוכר את החודש הראשון של המלחמה שבו הממשלה לא תיפקדה. אלמלא עם ישראל שהתאחד ועזר. לדוגמה, שני הילדים שלי זרקו הכל והתנדבו בהכנת סנדוויצ'ים לחיילים, אני לא יודע לאן היינו מגיעים".
כשאתה אומר שהתערוכה היא אישית, שקטה ואנושית — מה הסיפור או הרגע האישי שהכי קשה לך להסביר במילים, אבל הצלחת להעביר דרך הצילום?
"התערוכה צולמה בסטודיו שלי בלי שום תמונה מהשטח. מעבר לכך, הייתי בסביבת העוטף שלוש פעמים בלבד. לשדרות לא נכנסתי שנתיים, לא יכולתי לראות את המקום, איפה שהייתה תחנת המשטרה. זה די עצוב ומלא רגשות. מה שניסיתי להעביר בתמונות הוא כאב, רגש וזעזוע, בלי להראות הרס ודם. ביימתי את כל התמונות, אבל מסיטואציות דוקומנטריות שהרגשתי שצריך לציין.
בכל התמונות לא מזהים פנים של אנשים שהצטלמו — זה יכול להיות כל אחד. המצולמים הם מגיל שנה וחצי ועד גיל 70, וכולם בהתנדבות מלאה. זו נקודה שנדהמתי ממנה: כל האנשים שפניתי אליהם להצטלם הסכימו מיד אחרי שהסברתי להם את מטרת הפרויקט. הצטלמו כ-30 איש. התחלתי לצלם לפני שנה וסיימתי עכשיו".
יש משפט שמלווה את התערוכה "לא לשכוח. לא לסלוח. ולא להשכיח" אמירה מאוד חזקה. מה המשמעות של שלושת הדברים האלה עבורך, כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר?
"לדעתי מנסים להקטין, למרוח ולברוח מאחריות - במיוחד ממשלת ישראל. ניסו לשנות את המילה 'טבח' למשהו אחר. היחס למשפחות הנופלים והחטופים, זה פשוט לא ייאמן מה שקורה פה. זה הזכיר לי משהו שראיתי לא מזמן. השנה ביקרתי בריגה שבלטביה, יש שם מקום בשם סלספילס (Salaspils), מחנה השמדה במלחמת העולם השנייה שבו נרצחו כ-53,000 אנשים וכ-12,000 ילדים, כולל יהודים. עכשיו מנסים להפוך שם את השם של מחנה ההשמדה ל'מחנה עבודה'. בגלל זה המשפט הזה כל כך משמעותי עבורי".
אחד המוטיבים שחוזרים לאורך 19 עבודות התערוכה הוא השעון, שבכל תמונה מציג שעה אחרת. "השעון הוא לא רק כלי למדידת זמן", מסביר טבוסוב, "הוא נושא בתוכו את הרגע שבו הזמן האישי שלי נעצר — כשהלב שלי הפסיק לפעום במהלך אותו שידור — ואת הרגע שבו נדמה היה שהזמן של כולנו נעצר, ב־7 באוקטובר". לצד השעון, גם הצבע מקבל משמעות: כל העבודות מוצגות בשחור־לבן, ובכל אחת מהן מופיע פרט צבעוני אחד, "כמו נקודת חיים בתוך המציאות החשוכה".
מה היית רוצה שאדם שנכנס לתערוכה ויוצא ממנה ייקח איתו?
"תוך כדי המלחמה דיברתי עם מלא חברים, כולל אלה שעדיין עובדים בגופי תקשורת, שהזמן כאילו נעצר מבחינתם. אבל בכל זאת, אנחנו כאזרחי ישראל חייבים לשנות את המצב, לתת תשובות אמיתיות, להתקדם ולהתפתח, לחיות ולהסתכל קדימה עם תקווה. בגלל זה התמונה האחרונה בתערוכה היא ציור צבעוני של אשתי, הציירת ל. טבוסוב".