שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, אני חושבת על הדלתות שנכנסתי בהן. על הרגע שלפני המפגש המטלטל עם המשפחה, כשהמילים כבר מוכנות למרות שאינן נושאות בשורה ממשית. אבל שום הכנה אינה יכולה להקל על מה שעומד להתרחש מעבר לדלת בתוך ממלכת אי הודאות שנולדה מתוך הטבח הנורא. בתוך הבתים האלה, עם משפחות החטופים המופלאות שפגשתי, למדתי מה משמעותה של אחריות. לפגוש את הכאב, לשאת את השאלות ולהישאר גם כשאין תשובה שאפשר לתת.
בימים הראשונים למלחמה הצטרפתי למערך שליווה את משפחות החטופים. לאורך הדרך ליוויתי את משפחותיהם של שלושה עשר חטופים שנחטפו לעזה. הכרתי אותם דרך הוריהם, אחיהם וילדיהם, דרך תמונות וסיפורים. עוד לפני שפגשתי אותם, הם כבר היו חלק מחיי. למדתי כמה נוכח יכול להיות אדם שכיסאו ריק, וכמה מקום תופסת ההמתנה בכל נשימה של משפחה.
היו בשורות שהביאו תקווה, והיו לילות של ציפייה ואכזבה. לפעמים התפקיד שלי היה להעביר מידע או לסייע בעניין יומיומי שהפך לבלתי אפשרי. ולפעמים פשוט לשבת יחד. ברגעים האלה הבנתי עד כמה נוכחות יכולה להיות משמעותית. הידיעה שיש למי להתקשר, שמישהו יקשיב, ושגם מחר הוא יהיה שם.
הליווי הזה לימד אותי גם צניעות. אי אפשר לדעת מבחוץ מה אדם צריך, ואי אפשר לקבוע עבורו איך נכון להתמודד. צריך לשאול, להקשיב ולכבד גם כעס, שתיקה או בקשה למרחק. אמון נבנה באיטיות, במעשים קטנים שחוזרים על עצמם. הוא מחייב לומר בכנות מה יודעים ומה עדיין לא, ולעמוד בהבטחות שאפשר לקיים.
זכיתי לראות את כל שלושה עשר החטופים שמשפחותיהם ליוויתי חוזרים בחיים. השמחה הייתה עצומה. אבל לצד ההקלה, חשוב להבין שהחזרה הביתה פותחת פרק חדש, מורכב וארוך. המפגש המרגש הוא רגע אחד בתוך דרך שלמה, שבה צריך לבנות מחדש שגרת חיים, ולתת מקום גם למה שעוד קשה לומר.
כראש מחוז הדרום במכבי שירותי בריאות, האחריות הזאת מלווה אותי גם בעשייה האזרחית בכובעי המקצועי. בעיניי, מערכת נבחנת ביכולתה לראות את האדם שמולה ולהתאים את המענה לצרכיו. מאחורי כל פנייה יש חיים שלמים. לפעמים עזרה מתחילה בטיפול מקצועי, ולפעמים בכך שמישהו מסיר מכשול ומאפשר לאדם לקבל אותו.
ביום השנה אנחנו מתכנסים לזכור את הנרצחים, לכאוב עם המשפחות ולהוקיר את מי שנחלצו לעזור ולהציל. נזכור ולא נשכח את גבורת הלוחמים והלוחמות, החיילים והחיילות בסדיר ובמילואים שחירפו את נפשם למען הגנת העם והמולדת. לצד הזיכרון, עלינו לשאול מה אנחנו עושים בשאר ימות השנה. האם אנחנו ממשיכים להתעניין? האם אנחנו מאפשרים למי שנפגעו לחיות בקצב שלהם? האם אנחנו זוכרים שגם אדם שחזר לעבוד ולחייך עשוי עדיין להזדקק ליד מושטת?
שלוש שנים הן זמן רב בלוח השנה. בחיי מי שעברו את האסון, הזמן נע אחרת. יהיו ימים של התקדמות וימים של קושי, ולשניהם צריך להיות מקום בינינו. האחריות המשותפת שלנו היא להמשיך ללוות אותם בסבלנות וברגישות. להיות כתובת שאפשר לסמוך עליה ובעיקר להישאר קרובים, גם כשהמצלמות כבות.
הכותבת היא ראש מחוז הדרום במכבי שירותי בריאות וקצינת שבויים ונעדרים במילואים בדרגת תת-אלוף