התערוכה "דרך לב חי", שנפתחה ב-10 בספטמבר בגלריית אשכילה ביפו, מציגה כ-50 עבודות מתוך מאות שיצרה רות דורית יעקובי ז"ל לאורך השנים. התערוכה, באוצרותו של איתי גבאי, מבקשת להתחקות אחר השפה האמנותית הייחודית של יעקובי, שנעה בין כאב, מיסטיקה, טבע וריפוי.
יעקובי, שנולדה וגדלה בארבל, בחרה בהמשך את ערד כמקום מגוריה ויצירתה. הרחק ממרכזי האמנות הגדולים, היא הקימה בעיר המדברית מרחב אמנותי שהפך לחלק בלתי נפרד מעבודתה. בשנת 2008 הקימה את "המשכן לאמנות ויצירה - האישה של אלף הקולות", שבו ביקשה להפוך את האמנות למרחב של מפגש, תרבות וריפוי.
הבחירה בערד השתלבה גם באופן שבו יעקובי יצרה. את עבודותיה היא לא יצרה בסטודיו סגור, אלא בחוץ, מול הנוף המדברי ובתנאים שהפכו לחלק מתהליך היצירה. היא פיתחה שפה ייחודית השואבת השראה ממקורות פנימיים מיסטיים ומהטבע הסובב אותה, כשהמדבר מספק לה גם את החומרים וגם את ההשראה.
לתערוכה נבחרו כחמישים עבודות, מתוך מאות עבודותיה והיקף עבודתה העצום, המציגות מנעד של סיגנונות וטכניקות, שילוב של כתב, משפטים וקטעי שירה שלה, עם דימויים ארכיטיפיים, פאגניים, שבטיים, שורשיים שחוזרים שוב ושוב רווי שכבות וחומר, גס, בוצי, מאובק, מולחם בלכה, שעווה או דבק ובד בבד כל כך עדין ושברירי, אבקת פימנט וענפים דקיקים, כחולים וזהובים, אדומים עזים ותכלת.
בכתביה מופיעה דמות ההולכת בדרך. היא מתעוררת, לובשת "גלימת אור", יוצאת למסע ונושאת עמה את זעקת העולם מבלי לטבוע בה. "אמרו לה שלא תטבע בים הצער הגדול, שאין שחור ממנו ותלך בשביל שהתוו לה". הדרך אינה בריחה מן הכאב, אלא היכולת לעבור דרכו מבלי להיבלע בו. יעקבי ניסחה זאת במפורש: "השליחות שלי היא לא להימהל במוות ולהיעלם בו, אלא להביא את הבשורה של החיים".
רות דורית חשה את הכלל - את הילדים, את האימהות, את האבות; את החיים ואת המתים. ההזדהות הזאת הולכת ביצירתה עד שהגבול בין הפרטי לכללי מיטשטש. כשם שהלב מקבל אליו את הדם ושולח אותו מחדש אל הגוף, בתנועה שאין בה ראש וסוף, כך אפשר לקרוא את דמותה ביצירה: היא אוספת אליה את כאבו של העולם ומבקשת להשיב אליו חיים. "תלכי מארץ לארץ, תהיי הלב המדמם של העולם, הפה הצועק שלו, היי הלב החי של העולם, השירה שלו", היא כתבה. המעבר מן "הלב המדמם" אל "הלב החי" הוא אולי אחד המפתחות לדרך שעשתה. דווקא מי שחשה את הפצע בעומק יכולה להיעשות לפה הצועק שלו, ובה בעת לסרב להישאר בתוכו. להיות הלב החי פירושו לשאת את העולם - ולהמשיך להזרים אליו חיים, צבע, תנועה ושירה.
עץ החיים, החוזר בעבודותיה ובכתביה, מציע תנועה מתמדת בין שמים וארץ. יעקבי מתארת מדרש שבו הנשמות באות בלילה לנוח על העץ, מקננות בו כציפורים, ובבוקר שבות אל הגוף. העץ הוא עבורה "מקור החיים ומקור הנשמות המאירות במלבושי האור". הנשמה שבה אל הגוף, האור מתלבש בחומר, והחיים ניתנים מחדש. גם דמויות האור המרחפות ביצירתה אינן מבקשות לעזוב את העולם, אלא לחבר את "הגוף העייף" אל "הנשמה הגדולה" ולהביא את האור אל תוך החיים עצמם.
"דרך הלב החי" אינה מבקשת להקיף את מלוא העיזבון העצום שהותירה אחריה רות דורית יעקובי. מתוך גוף יצירה רחב של עבודות, כתבים, שירים וחפצים, היא מציעה נתיב אחד בתוכו - נתיב שדורית עצמה סימנה במילותיה וביצירתה: מארץ המתים אל ארץ החיים, מן הגוף העייף אל הנשמה הגדולה, מן הלב המדמם אל הלב החי. העבודות הן תיעודו של המסע הזה, אך המסע אינו שלה בלבד. הלב הפרטי הולך ונפתח עד שהוא נעשה לבו של עולם; הנשמה הפרטית נוגעת בנשמת הכלל.
איתי גבאי, אוצר התערוכה, אמר: "אישית קשה לי לכנות אותה אמנית, לתחום ולצמצם אותה בזה. מתוך למידה של דרך העבודה שלה ניכר שמשהו גדול מדריך אותה. יש לה תפקיד, שליחות, ומטרה, לרפא את העולם דרך האמנות. במובן מסויים דווקא מתוך כך מתברר שהיא בעצם מבטת את האמן האמיתי, זה שמאמין לחלוטין שיש באמנות שלו עוצמה כזו שיכולה לשנות ולרפא את העולם".