שלוש שנים מאז הטבח בקיבוץ בארי, מרפאת השיניים שבה נרצחה הפראמדיקית עמית מן לצד שלושה חברי כיתת כוננות שחר צמח, איתן חדד, גיל בויום וכן ד"ר דניאל לוי שהגיע לסייע ולטפל בפצועים, תשוחזר כחלק מתערוכת זיכרון בבארי ותוצג לציבור הקיבוץ והמשפחות השכולות ביום רביעי, 7 באוקטובר. עבור אחותה הגדולה של עמית, חביבה מן, מדובר ברגע שהיא מחכה לו מאז שהמבנה נהרס - ובמקום שאליו היא מרגישה צורך לחזור. "זה אמור להיות שחזור אותנטי של מרפאת השיניים, המקום שבו התחולל הקרב, בעזרת אלמנטים מקוריים ששמרנו לפני ההריסה", היא מספרת בשיחה עם וואלה שבע.
"ביום רביעי ב-7.10, בדיוק 3 שנים מאז, המרפאה תשוחזר", הודיעה חביבה בפוסט מלא רגש וכאב, בו הודתה שניסתה להימנע מכתיבה בימים אלו. עם זאת, "ככל שמתקרבים להירצחה של עמית המילים בוערות בי ונשפכות החוצה", כתבה. לדבריה, "אין שום דבר ביקום שהיה מזיז אותי מהבית ומהספה ביום הזה פרט לדבר אחד, ובשבילו אסע מאות קילומטרים: שחזור מרפאת השיניים בה נרצחו עמית וחבריה".
לפי מן, עוד לפני הריסת המרפאה הגיעה המשפחה להסכמה עם הקיבוץ על שימור חלקים אותנטיים מהמבנה, בעזרת משרד המורשת וגורמים נוספים. כעת, שלוש שנים אחרי אותו יום, המקום ישוחזר. "אני מחכה כל כך להגיע אליה. לקודש הקודשים שלי. למקום בו אחותי האהובה נלחמה וטיפלה וזעקה במשך שעות. למקום בו היא נשמה את נשימתה האחרונה. בו עיניה היפות והטובות כבו לנצח".
החזרה אל המרפאה מחזירה איתה גם את הזיכרונות משעותיה האחרונות של עמית בה. חביבה מספרת על אותו יום - מהשיחה עם אחותה הקטנה, ועד הרגע שבו התקבלה ההודעה על הזיהוי. "אני זוכרת כל פרט, כל רגע, כל דקה מהיום הזה. בקטע אובססיבי. הלוואי שהייתי יכולה לשכוח קצת."
אחד הרגעים שנחרטו בה במיוחד התרחש בשעה 14:14. חביבה מספרת כי ישבה בגינה כשדיברה עם עמית, שסיפרה לה שנורתה, שרצחו את כולם ושהיא לא תשרוד. בהמשך נאלצה חביבה "להתאפס" כדי לספר לאחותה רון, שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, על מה שקורה עם עמית. "אחרי שסיימתי לבשר לה הרשיתי לעצמי להתאבל על עמית. זוכרת את זעקות הכאב שבקעו מתוכי בגינה", כתבה.
גם הרגעים שאחרי מות עמית נשארו אצלה חרוטים. במהלך השבעה, בערב שישי, יצאה חביבה עם אמה להדליק נרות שבת, ואמה הוסיפה נר לעמית. "הבכי שפרץ ממני עם ההבנה שמעכשיו נדליק לה נר, לעילוי נשמתה. עד לפני כמה ימים היא חיה. חיה את החיים היפים שלה."
בהמשך מתייחסת חביבה גם לפחד מפני העתיד - מה יקרה בעוד עשרות שנים, כשהדור שהכיר את עמית מקרוב כבר לא יהיה כאן. "היום אני ואמא ואחיות שלי פה. הזכרון מקועקע על הנשמה שלנו. אבל מה יהיה בעוד חמישים שנה? עמית לא הספיקה להתחתן. לא ילדה ילדים. מי יזכור אותה? מי יזכור את מי שהיא היתה? לא רק איך שהיא מתה."
בסוף, חוזרת חביבה לסיבה שבגללה כתבה שוב, אף שהבטיחה לעצמה שלא תעשה זאת. "שונאת את זה שכתבתי. בכל זאת כתבתי. אולי כי אני הכי מפחדת שלא יהיה מי שיכתוב אותה."