מגמה מדאיגה: כ-50% מהרופאים המתמחים מדווחים על כוונה לעבור לעבוד בחו"ל בשנים הקרובות. לא מדובר רק משבר רגעי, אלא חשש ממשי ממשבר עתידי בתחום הרפואה בישראל. מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון בנגב בחן עמדות של 634 רופאים ורופאות צעירים. כמחצית מתוכם דיווחו על כוונה לעבור לעבוד בחו"ל כרופאים בחמש השנים הקרובות. כרבע מכלל המשיבים, דיווחו שהחלו לבצע פעולות בעניין.
634 סטאז'רים ומתמחים, בגיל ממוצע 33.7, ענו על שאלון אנונימי מקוון שהופץ על ידי ההסתדרות הרפואית בישראל לכלל המתמחים והסטאז'רים. מהממצאים עולה קשר הדוק בין אי-שביעות רצון מתנאי העבודה (בעיקר שכר נמוך, עומס שעות גבוה וחוסר איזון בין עבודה לחיים אישיים) לבין הכוונה לעבור לעבוד בחו"ל. עם זאת, החוקרים מדגישים כי ממשתתפי הביעו הערכה רבה לאתגר ולעניין שבעבודה, ולקשר המקצועי עם העמיתים.
לצד המאפיינים התעסוקתיים, המחקר בחן גורמים לאומיים ופוליטיים, כמו: האקלים הפוליטי והאמון בממשלה. המשיבים דרגו נמוך את יכולתם לסמוך על החלטות הממשלה או את תפיסתה כקשובה לרחשי הציבור. המצב הפוליטי המורכב במדינה נתפס כמקור לתחושת האיום האישי של הרופאים, ואחריו המצב הביטחוני והכלכלי. ככל שתפיסת האקלים הפוליטי והביטחוני דורגה כשלילית יותר, כך התחזקה הכוונה לעבור לעבוד בחו"ל.
שלב ההתמחות: נמצאה כוונה גבוהה יותר לעבור לעבוד בחו"ל וביצוע צעדים בפועל בקרב מתמחים בשלב ב' בהשוואה למתמחים בשלב א'. וכן, תחומי התמחות בולטים: הכוונה הגבוהה ביותר לעבור נמצאה בקרב מתמחים בכירורגיה ובהרדמה. דמוגרפיה: גברים דיווחו על כוונה וביצוע צעדים בפועל בשיעורים גבוהים יותר בהשוואה לנשים; חילונים דיווחו על שיעורים גבוהים יותר בהשוואה לשאינם חילונים; ומשיבים שאינם יהודים דיווחו על כוונה גבוהה יותר לעבור בהשוואה למשיבים יהודים.
"ממצאי המחקר מצביעים על אתגר לאומי ראשון במעלה עבור מקבלי ההחלטות ומערכת הבריאות בישראל. שימור הרופאים והרופאות הצעירים אינו יכול להסתכם עוד רק בשיפור השכר או בהפחתת עומס המשמרות. הוא מחייב התייחסות רחבה ומקיפה לתחושת הביטחון האישי, לביסוס האמון במערכות השלטון ולבניית תחושת עתיד ויציבות תעסוקתית עבור הרופאים הצעירים בישראל", התריעו החוקרים.
המחקר נערך על ידי ד"ר עופר אדלשטיין מהמחלקה לעבודה סוציאלית, פרופ' יעקב בכנר מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ובהשתתפות פרופ' דן גרינברג מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ופרופ' תלמה קושניר מאוניברסיטת אריאל. ומומן על ידי המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות ונערך בסיוע ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י).